היום בו הבנתי שאני לא אנושי היה יום ככל הימים. השמש זרחה
בסביבות חמש וחצי, נוטעת תקוות שווא בלב משוררים טירונים.
העיתון הגיע בדיוק לפני הזמן. חמשה הרוגים, שלושים פצועים,
פסגה ביום חמישי בערב, ירידה של אחוז במניות טבע, 3:2 למכבי.
לפעמים מוזר לך לגלות פתאום שאתה לא אנושי. קצת קשה לך להבדיל,
למשל, אם אתה לא אנושי רק מעכשיו או שמעולם לא היית. גם לא כל
כך אכפת לך.
מה שחשוב הוא הגילוי. הגילוי, עצמתו ומשמעותו.
התחלתי להריץ בראש שלי כל מיני מחשבות בנוגע למה זאת אומרת לא
אנושי.
ניסיתי להפעיל את הטלוויזיה בלי לגעת בה או בשלט (והפסדתי את
מהדורת הבוקר), ניסיתי למשוך אליי את הכפית בכוחות טלקינטים
במקום לקום לקחת אותה (ובסופו של דבר אכלתי קורנפלקס רך
ומגעיל) וניסיתי לעוף מהספה אל הקצה השני של החדר (אאוץ').
הבנתי שלא זו התכלית של אי אנושיות, ושמה שעשיתי בעצם היה
לנסות להיות לא אנושי בדרך מחשבה אנושית. טעות פטאלית!
זה לא מה שעושים אנשים לא אנושיים. בכלל, המושג אנשים כבר לא
תקף לגבי הלא אנושיים. הלא אנושיים האלו מתהלכים להם ברחוב
כאילו הם שולטים בעולם אבל בכלל לא אכפת להם מזה. כאילו הם
יכולים לקנות מה שבא להם, אבל לא בא להם. כאילו הם יכולים
להשיג כל אחת, והם פשוט לא צריכים את זה. הם שלווים ונינוחים,
שמחים בחלקם, ומאושרים.
אחרי שחשבתי על זה, פני נעצבו. שוב חשבתי עלייך. על איך שאת
הולכת ברחוב, שמחה וגאה, כשהיופי העדין שלך מסנוור אפילו את
הציפורים, צועדת לך כאילו את שולטת בכל העולם, כאילו את יכולה
להשיג כל דבר, כאילו כולם יכרעו ברך לרגלייך אם רק תצווי.
זכרתי איך חייכת, איך נגעת וליטפת, איך אהבת...כמו שרק אנושיים
יכולים, כמו שרק אישה יכולה.
"אני לא יודע מה זה לא אנושי" אמרתי לעצמי בדמעות, "זה לא שאני
לא אנושי...אני פשוט אנושי דפוק".
ובעודי מנגב את הדמעות על השרוול של החולצה שלא כובסה כבר אולי
חודש, נכנסתי חזרה אל החדר שלי, וחזרתי לישון.
לפני שנרדמתי חשבתי עלייך שוב. מה היה לך להגיד לי במצב כזה.
מה את היית עושה במצב כזה. הגעתי למסקנה שזה לא משנה מה היית
אומרת או עושה, זה היה נכון.
הגעתי למסקנה שהאישיות שלי בנאלית והחיים שלי מייאשים וריקים
ממשמעות, ושהמשמעות היחידה שהייתה לי אי פעם כבר מזמן טסה לה
מעבר לאופק. כל מה שנשאר לי היה לחפש משמעויות לא קיימות, אולי
אפילו לדמיין שאני לא בנאדם. אבל האמת תמיד מחכה לך אי שם,
בשביל להזכיר, לצעוק באוזן, כמה שכל בוקר שמגיע הוא מיותר,
וכמה שלא משנה איך אני אחפש - כבר לא יהיה לי שום דבר מיוחד
בחיים. אפילו היום בו הבנתי שאני לא אנושי היה יום ככל
הימים...