המוסיקה מערבלת לי את הפנימיות, עד כדי כאב כבר. כהרגלי המגונה
אני עומד עם ראשי צמוד לרמקולים, נותן לבאסים להרעיד את
רגשותיי, לצרחות מלאות הזעם והכאב לדחוף לי את הלב לכל קצוות
הגוף, לאנשים המרקדים סביבי כאילו היו מכושפים לתת לי הרגשה של
חלום לא טבעי.
אני רוקד כאילו כל המועדון שייך לי, כאילו זו רחבת הכבוד שלי,
כאילו אין אף אחד שם מלבדי. מתישהו אני שם לב שאף אחד כבר לא
רוקד, וכולם מביטים בי משתגע על הרחבה, צורח את המילים יחד עם
הסולן, נותן ללב שלי להקיא את השנאה והאכזבה מהעולם הזה דרך
השיר. גופי מתנועע כאילו בלי שליטתי עליו, כמו נשלט ביד שלט
רחוק שמחזיקה איזו רוח רפאים.
כשמגיע הזמן לטעון מצברים ואני הולך לבר לבקש כוס קולה (החבר'ה
כבר לא מרשים לי לשתות, חה חה חה) אני פתאום רואה אותה.
מכנס שחור צמוד, גופיה שחורה, מלאה בדיוק במקומות הנכונים,
שיער שחור ארוך מתנופף ברוח, עור לבן כל כך עד שזוהר, כאילו
יוצר מעין הילת-אור סביבה, מעין שדר אלינו "לא להתקרב - מקום
קדוש".
אבל אני כן מתקרב, כדי לתפוס מבט על העיניים שלה. קשה לי
להבחין באיזה צבע הן, אבל הן יפיפיות. את כל הכסף שלי (שזה
בערך שבעה וחצי שקלים כרגע) הייתי נותן כדי שהעיניים האלו
יסתכלו על שלי כמו שאני מסתכל עליהם כרגע.
והיא יפיפייה... יפיפייה כל כך...  אני פשוט רוצה שכל האנשים
כאן יעלמו כבדרך פלא, ונישאר רק אני והיא, מחובקים, מביטים זה
בעיניי זו...
צליל צורם של גיטרה חשמלית מחזיר אותי למציאות. התחיל שיר חדש.
החברים שלי לא מבינים איך אני יושב ולא רוקד, כנראה שזה שיר
שאני אמור לאהוב, אני פשוט לא יכול לשמוע אותו... כל חוש שיש
בי מרוכז בה כרגע.
לעזאזל... אז מה אני אעשה? אגש אליה? תהיו מציאותיים... אני לא
ניגש אל בנות, זה מזוכיזם.
אני לוקח את כוס השתיה החצי ריקה שלי ויוצא החוצה להתאווררות
קלה.
כעבור כמה דקות אני רואה שהיא יוצאת גם בשביל לדבר בפלאפון.
מבלי שהיא שמה לב אני מתקרב אליה, עד שאני מתיישב כחמישה מטרים
מאחוריה על הארץ.
"לא, אין סיכוי, את לא יכולה לסלוח לו על זה..." היא אומרת לצד
השני של השיחה, "ובכלל, זו לא פעם ראשונה שהוא... הלו?
הלו?!... כוס אמק..."
נגמרה לה הבטריה. אם אלוהים היה עומד מולי כרגע, הייתי מנשק
אותו. בעודה עומדת שם אובדת-עיצות, אספתי את כל האומץ שי בי
וניגשתי אליה.
"שלום..." הצלחתי לומר.
"היי..." היא החזירה במבט שואל.
"אה... את רוצה שיחה מהפלאפון?"
"אה, כן! יואו, תודה!" היא אמרה כאשר מבט ספק מופתע ספק נעלב
מהמעקב הבלתי חוקי שלי אחריה מרוח על פניה.
היא מטלפנת, ומתוך נימוס בסיסי מבקשת מגברת צד שני שתחזור אליה
למספר הזה. הן מדברות כעשר דקות עד שהיא אומרת לה שלא נעים לה
כי זה לא המכשיר שלה, והיא צריכה לסיים. אני מסמן לה שזה בסדר
גמור והיא מוזמנת להמשיך (כך אני אוכל להינות מעוד כמה רגעים
איתה) אבל היא כבר מנתקת, ואומרת "תודה, אבל באמת שכבר לא היה
לי כוח לשטויות שלה" ושנינו צוחקים.
"ממש תודה לך!"
"עזבי, אין בעד מה, שמחתי לעזור!"
"אז, נהנה מהמסיבה?" היא פותחת בשיחת חולין נימוסית. החלטתי
שזה עכשיו או לעולם לא.
"עכשיו כן..."
"למה אתה מתכוון?" היא שואלת בחיוך.
"סתם, פשוט... לפגוש יפיפייה כמוך שאשכרה תסכים לדבר איתי לא
קורה לי כל יום..."
והיא צוחקת ומרכינה את ראשה, ואז לפתע מסתכלת עם עיניה המכשפות
ישר לתוך עיניי. ידעתי שמעכשיו כבר לא אני אקבע מה יילך כאן.
התקרבתי אליה עד שעמדנו צמודים. הבטתי עמוק לתוך עיניה וליטפתי
את לחיה ברוך.
ואז, לאט לאט כדי לא להפר את הקסם שברגע, קרבתי ראשי אל ראשה
ונישקתי אותה ברוך על שפתיה.
זה היה פשוט חלומי. הפרפרים בבטן שלי איימו לאכול אותי חי.
הנשיקה נמשכה כמה שניות, ומכיוון שפחדתי להתמכר עמדתי להפסיק,
בטח כדי שהיא תגיד לי שהיא "מאוד מוחמאת, אבל..."
להפתעתי היא תפסה את ראשי ולא נתנה לי להפסיק. חיבקתי אותה
בחום והמשכנו. פתאום היא הפסיקה, לקחה את ידי והחלה ללכת.
הלכנו בערך חצי דקה עד שהגענו לחורשה קטנה, שהייתה כרגע ריקה
מאדם.
התיישבנו לנו עד הדשא והמשכנו. בשלב מסויים היא דחפה את לשונה
אל פי. זה היה הרגע בו התחלתי להרגיש שאנחנו הולכים מהר מדי,
אבל לפני שהספקתי להגיב כבר היה מאוחר.
היא לקחה את ידי והניחה אותה עד שדה השמאלי. ידעתי שהכל אבוד.
היא אחת מאלה. מחר היא לא תזכור איך קוראים לי, זאת אומרת אם
היא בכלל תשאל. היא לא מרגישה עכשיו שום דבר פרט לגירוי מיני,
והיא בטח חושבת שכל מה שאמרתי לה קודם ליד הכניסה של המועדון
היה בגדר "בולשיט שמנסים למכור לבחורה כדי לקבל ממנה".
לקח לי כמה שניות, אבל הצלחתי להרים את ידי מחזה. ניתקתי מגע,
ונעמדתי.
"מה קרה?" היא שאלה.
"שום דבר שלא יכולתי לצפות מראש..."
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה, ואז הוסיפה "אגב, אם יש לך חברה
זה בסדר מבחינתי..."
"אין לי חברה לצערי" השבתי, "רציתי... זאת אומרת, קיוויתי
שאולי... לא חשוב. אני צריך לחזור"
"מה?!"
"כן... את באה?"
"תגיד לי מה אתה אדיוט?!"
"כן... ואין לך מושג עד כמה"
ניגשתי אליה, נתתי לה נשיקה קטנה על הלחי, והתחלתי ללכת חזרה
אל עבר המועדון, שם חיכו לי החברים שלי שבטח התחילו לדאוג שם,
שם חיכתה לי המוסיקה שממתינה רק לי כדי לפעול במלוא עוצמת
כוחה, שם חיכו עוד כשלושים בנות שבוודאי היו איפשהו גאות לדעת
שלכל אחת מהן הייתה הלילה הזדמנות שווה לשבור לי את הלב
לרסיסים.