מיכל ואדם היו בני אותו גיל. בדיוק. שניהם נולדו בשלושים במאי
1986 והיו עכשיו בני שבע עשרה וחודשיים. למה אני זוכרת את זה?
כי יש לי זיכרון טוב ולא משום סיבה אחרת.
שניהם עכשיו שטפו איתי מכוניות.
אדם היה נער קטן, רזה ושזוף עם פנים חלקות ויפות. לא הייתי
נותנת לו יותר מארבע עשרה. הוא היה מופרע. סיגריות, סמים,
אלכוהול, לא לומד, לא עובד, בקיצור- בחור עם בעיות מסגרת. הוא
נחשב לערס, בקנה מידה קיבוצי כמובן. אני לא מכירה הרבה אנשים
בגבע שמסוגלים להתנתק לגמרי מהקיבוצניקיות שלהם, בטח שלא בגיל
הזה, ולא מישהו שאני יכולה לחשוב עליו כרגע. אדם ניסה להנות
משני העולמות. הוא היה מגניב. פעם במלרע ופעם במלעיל.
כרגע, הרמז היחיד לערסיותו היה שרשרת כסף עם מגן דוד מסביב
לצווארו. הוא לבש טי שירט סגולה עם הכתובת "טיול אופניים- פסח
2003, שכבה בוגרת גבע", בגד ים כחול ונעלי עבודה.
מיכל היתה בחורה כהה ושמנה עם שיער שחור לא מטופח שהיה לפעמים
פזור ולפעמים בקוקו, קול עמוק ורועם שהיא לא היססה להשתמש בו
ומחסור רציני בהליכות נשיות כלשהן. למרות כל אלו היא היתה בעלת
מעמד חברתי גבוה והרבה ביטחון עצמי (לפחות למראית עין),
ולאחרונה מצאתי את עצמי תוהה לעתים קרובות האם אני הבנאדם
היחיד ששם לב שהבחורה לסבית ללא תקנה, ואיך זה שנושא כזה עוד
לא צף על פני השטח וזכה להתייחסות בחברה כמו שלנו, בעיקר שכולם
כבר יודעים שאחיה הקטן של מיכל, שאך זה סיים כיתה ו', הוא ללא
ספק הומו. אבל אולי אני סתם לא יודעת דברים.
מיכל לבשה עכשיו טי שירט שחורה וגדולה ומכנסי טריקו קצרים, מה
שבניגוד לאדם, לא היה שונה כל כך מהבגדים שהיא לבשה בדרך כלל.
הפרצדורה היתה פשוטה - מיכל או אדם היו עוברים על המכונית
בצינור מים, אז אני הייתי עוברת על המכונית עם צינור הסבון,
והם היו מקרצפים את המכונית עם מברשות. לפעמים הייתי עוזרת
להם, ואז אדם היה שוטף את הסבון עם צינור המים ואם נשאר זמן
הייתי מורידה מים מהשמשות בעזרת מגב קטן.
משום מה היום הם החליטו להיות קפדנים.
"מי עשה את הצד הזה?" שאל אדם, מחזיק את צינור המים הזורמים
בידו.
"אני", עניתי בשקט, בטוחה שהוא הולכת לקרוא לי לנקות משהו.
"יפה," הוא אמר. מסיבה לא ברורה, עבר בי צל של ספק שהוא לא
מדבר בציניות ועשיתי לו פרצוף שיכול היה להגיד כל כך הרבה
דברים שונים. אני מתה על זה כשיוצאים לי פרצופים כאלה.
"לא ניקית כאן כלום" הוא מחה את הספק שלי בהינד עפעף.
משכתי בכתפי והמשכתי לנקות. כשסיימנו את המכונית הסתכלתי
בשעון, שמחה לראות שכבר רבע לשלוש. זה אומר שכמעט עברה שעה,
שהיא שליש ממשך השטיפה. נאחזתי בכל שביב של תקווה. החלטתי
שהגיע הזמן לחלוץ את סנדלי ההרים שלי, למרות נוחיותם, ולחזור
למצבי הטבעי כי הרגליים כבר החלו לכאוב לי. בינתיים התיישבתי
לנוח בשמש, כי רק שם לא היה רטוב. כשהמכונית הבאה הגיעה קמתי,
בצער על כך שאני צריכה להפעיל משקל על רגלי הדואבות שוב ובשמחה
לחזור לצל ולרצפת הבטון הקרה מוצפת המים. הסבון שניתז מהצינור
שלי היה לבן וסמיך וקטיפתי. רציתי רק למלא לי אמבטיה של קצף קר
ולהתפלש בו. הכל התקדם כל כך לאט. אפילו לא הצלחתי לחשוב על...
דברים שרציתי לחשוב עליהם, כמו ביום שלישי במפעל כשהצלחתי
להעביר שלוש שעות כהרף עין...
האנשים האלה עצבנו אותי. רציתי ללכת הביתה. השעה לא הייתה
אפילו שלוש ורבע. לפתע שמתי לב שיוסי, ההורה המסיע שלנו, יושב
במכונית כבר כמה דקות.
"מה, אין יותר מכוניות?" שאלתי
"כנראה שלא" ענו. סיימנו מהר את שלושת המכוניות הנותרות. לאחר
כמה נסיונות כושלים, הצלחתי לזרוק את מברשת הניקוי שלי באויר
ולתפוס אותה בידית אחרי חצי סיבוב במשך שלוש פעמים רצוף, כשאדם
עד לכל (כולל הנסיונות הכושלים). זו היתה שטיפת המכוניות הכי
קצרה שהיתה לי אי פעם, ולכן גם זכתה בתואר שטיפת המכוניות
המהנה ביותר, למרות ששטיפה לא באמת יכולה להיות מהנה.
כשפנינו ללכת, ראיתי שכולם פונים למעלה ורק אני יורדת למטה.
לרגע חשבתי שאני היחידה מהשכונה, ואז נזכרתי שהם בוודאי הולכים
לחדרים.
עליתי על האופניים ונסעתי הביתה.