היא יפה.
וכשאני אומרת יפה, אני לא מתכוונת אחת כזאת שעוצרים את הנשימה
בשבילה, מחסירים פעימה על סף עילפון או שנוסעים עד לבלגיה
להביא לה את השוקולד שהיא הכי אוהבת.
היא יפה בצורה כזאת שגורמת לך לחשוב על חופים בצבע טורכיז ועל
איך אלוהים עשה את הבחירה שלו כשהוא עשה אנשים בכל מיני צבעים
וצורות.
מאז שהייתי ילדה אני זוכרת את הציור שלה בבית. ותמיד כששאלתי
"מי הפיה בתמונה"? היו לה עיניים מלוכסנות, שפתיים שנראו לי
כמו תות ואת השיער הכי חלק, שחור וארוך שראיתי. אמרו לי
"כשתגדלי נסביר לך".  
לקח לי זמן לגדול כמו שלקח להם זמן להסביר.
כשגדלתי אמרו לי "זאת האישה שאבא אהב לפני שהוא פגש את אימא".
ופעם, על כוס בירה קרה, במרפסת מלאה שקט ופעמון רוח אחד שבור
מזכוכית, אבא שלי סיפר לי על ויאטנם.
הוא היה נורא צעיר ואהב את הים. היה לו חיידק נדודים שגרם לו
לראות עולם ולפני ארבעים שנה לא היית ממש מקובל אם היית נוסע
כל כך רחוק.
בויאטנם הוא התאהב כמעט באותה מהירות שהוא התאהב בפיה, כמו
שאני נמשכתי לציור הזה מאז שאני ילדה.
ולפני שנתיים כשהייתי שם בעצמי הבנתי למה.
היא הייתה כפרית, ופשוטה והיו להם כמה שבועות בודדים בלבד
להכיל את כל מה שקרה להם בשניה שהם הבינו שהם פיה ונווד משני
קצוות עולם שנפגשו במקרה בכפר דייגים שהמנחה הוא הגורל והקהל
הוא הים. בלילה האחרון לפני שהוא נסע, היא לקחה אותו לצייר אחד
שהיא הכירה והוא צייר לאבא שלי אותה. לא משהו אימפרסיוניסטי עם
משיכות מכחול גסות, אלא משהו מלטף ועדין שגרם לה להראות
מציאותית כמו ביום שהוא השאיר אותה שבורת לב על החוף וחזר לארץ
להתחיל את החיים באמת.
ואבא שלי שמר את הציור עד למסגרייה זולה בארץ שנתנה לתמונה
מראה קצת מסורבל ועתיק... כאילו זה בכלל לא משהו שקרה לו לפני
פחות משבועיים.
אחרי שהוא הכיר את אימא שלי ונדר לה נצח, בשתיקה שיש בה ים
נדודים והסכמה הם עמדו יחד בדירה הראשונה שלהם ותלו את התמונה
בסלון.
אחר כך נולדנו אני, ועוד אח, ואפילו עוד אחד. והחלפנו הרבה
בתים. כי גם אם אבא שלי לא נדד בעולם, הוא לרגע לא שקט ומצא
תמיד בית יותר גדול ויותר קרוב לים.
וכל פעם התמונה נדדה בתוך הבית, למקום יותר מרוחק מהסלון.
פעם בפרוזדור עם מנורה חלושה, אחר כך לחדר עבודה בחלק התחתון
שקרוב למרתף והיום? היום היא בכלל בחדר ששם יש כמה צעצועים
ישנים, כלב שנח על שמיכה וכמה קלטות וידאו ישנות.
עד היום אני לא יודע אם אימא שלי יודעת מה היה שם בכפר
הדייגים, אני גם לא יודעת אם זה משנה לה או לא... אני פשוט לא
שואלת.
לפעמים כשאני באה לבקר בבית אני רואה את אבא שלי בלי שהוא רואה
אותי עובר ליד התמונה ומציץ בה, מיישר אותה וממשיך ללכת.