או
מה היה קורה אם התותח של קריית מוצקין היה בקריית חיים

כשיובל ישב על התותח הוא צעק כל כך חזק שהוא לא שמע את היריות,
ויובל ישב הכי קרוב לתותח זאת אומרת שהוא צעק ממש חזק - שכנים
הוציאו ראשים מהחלון, טוב - הוא היה שמח. באמצע קריית חיים יש
תותח בתוך כיכר שכל שיעור נהיגה המורה של יובל מכוונת אותו
אליו וכל שיעור נהיגה היא שואלת אם יובל יודע שסבא שלה היה
האדם שירה בתותח הזה במלחמה, היא אפילו לא זכרה באיזו. ליובל
בכל מקרה זה לא היה משנה כי הוא תמיד נאבק במוט ההילוכים
והקלץ' בכניסה לאותו כיכר וממש לא עניין אותו זיוני השכל של
אורה, המורה. אבל עכשיו יובל לא היה צריך להתעסק עם הילוכים
וכאלה כי הוא היה עסוק בלירות פגזים על קריית חיים וגם קצת על
מוצקין (אם הוא שינה את הטווח). התותח היה מקובע למקומו ויובל
יכל לירות רק לכיוון אחד אבל זה לא הפריע לו. מה שהפריע לו היה
שהוא התעורר.

השעה הייתה חמש אחרי צהריים ואימא של יובל העירה אותו, תוך כדי
צעקות שהיא לא שוטרת, כי היה לו שיעור נהיגה בחמש ורבע. הוא
התארגן, יצא מביתו ונכנס למזדה האפורה של אורה. אחרי גינוני
נימוסים קצרים ככל האפשר יצאו לדרך כשבמושב האחורי יושבת
תלמידה שזה עתה סיימה את שיעורה וחיכתה שיסיעו אותה הביתה.
השיעור היה לחוץ כמו כל שיעור - ליובל היו בעיות עם תמרורים,
בייחוד כאלה שצריך לשים אליהם לב ואורה כל הזמן נלחצה כשלא שם
לב שהם בדרך עירונית נוסעים תשעים. בכלל הייתה לו בעיה עם
ריכוז, מדי פעם היה עולה על מדרכה זו או אחרת ולא נדירים היו
המקרים שאורה נלחצה על הברקס כדי למנוע מפגש פגושים בין המזדה
לאיזו ערמת גלגלים אחרת. עתה בזמן נהיגתו היו אורה והתלמידה
עסוקות בדיון אליפות אירופה בכדורסל ששודרה באותו יום בערב. את
גיבורינו משחק זה לא עניין במיוחד, לפחות לא כמו שעניינה אותו
הפז'ו שנצמדה אליו בצומת. תוך דקות מספר הגיעו השלושה אל כיכר
התותח, אורה דבקה במנהגה הידוע והפעם התלמידה הביעה עניין
בנושא, מה שעוד יותר עצבן את יובל שניסה להבין למה המורה שלו
מתעסקת עם ארטילריה במקום לדאוג שהוא לא ידרוס אף אחד. הוא
הביט בתותח ונזכר בחלומו, חייך בפעם הראשונה בשיעור והמשיך
בנסיעה. אורה והתלמידה המשיכו בנסיעתם ויובל המשיך במחשבותיו
להתאבד.

כל שיעור נהיגה הוא חשב על התאבדות, עכשיו, לפני שיקבל רשיון
ויעשה נזק ממשי. הדבר שפחד ממנו הכי בעולם היה שיעשה תאונה. לא
בגלל שזה מפחיד כמו בגלל שידע שהוא יעשה זאת על בטוח ברגע
שיהיה לבד על הכביש. אז במקום להרוס ת'אוטו של אימא ואולי
להרוג איזה עולל הוא יחסל את עצמו קודם וכולם יהיו מרוצים. ככה
חשב כל השיעור עד שהגיע לבית בקרית אתא שהיה שייך לסבא שלו
שנפטר. מאיזו שהיא סיבה הייתה אורה מכוונת אותו כל שיעור לבית
הזה (אחרי שהיו עוברים בתותח כמובן) ומאיזו שהיא סיבה הבית היה
מרגיע את תכנוני המוות של נערינו המפוחד.

אחרי שהגיעו לביתה הורידו את התלמידה, נסעו עוד קצת ואספו את
התלמיד הבא שהתחלף עם יובל במושב הנהג. בדרך שמע יובל צליל חזק
שמוחו הכיר כסירנת משטרה. מדהים איך שצליל מסכן אחד גורם לבן
אדם להידרך לערנות. חביבינו השליך עצמו על המושב האחורי סחוט
ומסריח מזעה והרהר בלבו על השוטרים אותם כינה 'המחזירים
למציאות' ועל התקווה שאורה תביא אותו ישר הביתה. לצערו, מנהג
נוסף שהיה למורה היה לסחוב תלמידים שסיימו את השיעור באוטו
לעוד שעה. לבסוף השיעור הסתיים, יקירינו עלה לביתו, נכנס
למיטתו ונרדם. עוד חלום - והפעם ענבל.

ענבל הייתה מעט נמוכה ורזה. שיערה חום בהיר, אבל לא מאלה
שנראים כמו חלודה, חום בוהק, עוצמתי, כזה שלא יוצא לך מהראש.
פניה היו עדינים - עדינות שהופרעה אך במקצת על ידי פצעונים
ספורים שהופיעו פה ושם וכוסו באיפור. רגליה יפות מראה וחזה
בינוני עד גדול התהדר מעל לבטנתה הרכה. עליה חלם יובל ובחלומו
היא עומדת על הר ושערה מתנפנף ברוח, ידיה פרושות שכן היא
מתמתחת וגבר בלונדיני מגיח מאחורי סלע לבן וכורך ידו סביב
מותנה.

הטלוויזיה בחדר הסמוך העירה אותו והוא הדליק את זו שבחדרו שלו.
משום מה הייתה מכוונת לערוץ ששידר את האליפות. הוא העביר ערוץ
ולשמחתו הרבה התכנית 'מי רוצה להיות מליונר' הוקרנה. הייתה זו
תוכניתו האהובה אך היום היה בה משהו מוזר. המתחרה היה בסדר עד
שיורם ארבל אמר את שם החבר שלו שישב בקהל ושלח נשיקות לעברו.
יובל לא יכל לעמוד בזה, הוא סגר את הטלוויזיה והלך למטבח
כשבכוונתו לאכול, החדר שבו הייתה הטלוויזיה השניה השמיע צעקות
וקללות ומדי פעם זעקות שמחה קולניות, אתם יודעים, תרבות. המזון
היחידי שמצא היה ספגטי בולונז שאמו הכינה לפני יומיים ואותו
אכל באי רצון בולט כי היה צריך דלק לשינה. חזר לחדרו, הדליק
עוד פעם את הטלוויזיה וצפה בקומדיה בערוץ הילדים. מהחדר השני
נשמעו צעקות שמחה חזקות אף יותר ממקודם. מישהו היה שמח מאוד
וזה אמר שכל מחר יובל יצטרך להקשיב לאנשים מזיינים את השכל על
המשחק, מה שיעשה לו כאב ראש חזק יותר מזה העכשווי. נשכב על
מיטתו, הרים טלפונו והתקשר לחברו - פדרו. אחרי שעה קלה של שיחת
'מה קורה, מה חדש' שבמהלכה היה צריך יובל לסבול חמש דקות שלמות
בהן הסביר לו חברו עד כמה היה המשחק מעניין אמרו החברים מילות
פרידה וגיבורינו נרדם תוך כדי סגירת האור.

בשינתו חלם, ובחלומו הפציץ את קריית מוצקין וכנראה גם את הקצה
של ביאליק כי הייתה רוח. הוא היה רוצה שאיזה בית ספר יהיה בקו
ישר לקנה אבל למרבה צערו לא היה כזה בנמצא. באמת חבל שלא יכל
לסובב את התותח. בית ספר היה מושא שנאתו הגדולה ביותר. הוא שנא
אותו בגלל שידע שיום אחד יסיים אותו ועם עובדה זו היה לו קשה
להתמודד. עכשיו, כשכבר סיים ללמוד ונשארו לו רק מתכונות
ובגרויות גילה שהוא במין שלב מעבר. הוא לא היה צריך לקום מוקדם
כל בוקר, הפעילויות היחידות שלו היו שיעורי נהיגה וחליל צד.
שניהם פרטיים, חסרי אנשים, חסרי קהל. רק כשהגיע איזה מבחן
התענג יובל על ראיית השכבה בבית ספר. זו שקרא לה חסרת כל תרבות
במשך שלוש שנותיו בתיכון ועכשיו כמה לדמותם. אותם אנשים שדיבר
איתם רק בהפסקות, לא משהו מיוחד, כמה התגעגע אליהם כעת, כשלא
היו בנמצא. ויקירינו ידע שכל זה הולך ודועך. עם כל מבחן שעובר
קצר המרווח בין ההווה לבדידות שבחיים בוגרים. למה אי אפשר
להיות עם כל החברה בלי ללמוד? היה כל כך נחמד לרדת על המורים,
לשחק כדורגל. למה חייבים לעזוב? יובל רצה שכולם יכירו אותו
והרגיש שמכירים אותו אך בודדים. יובל רצה לשנות, לחיות, להיות
מאושר. אבל בינתיים הוא ישב והפציץ בתים בקריות.

עוד הוא מפציץ, וליד התותח מופיעים שני דמויות מוכרות - הרי הם
המתחרה מהתכנית וחברו לחיים, הולכים יד ביד, מחייכים. יובל
הפסיק לצעוק לרגע, גם היריות פסקו. הוא הסתכל על הזוג וחשב עד
כמה נחמד להם. בו בזמן ראשו הוסט באופן אינסטינקטיבי כי משום
מה לא יכל להביט בשני גברים ביחד. הוא הכריח את עצמו להציץ,
ראה את הגבר הראשון מתקרב לגבר השני, מחבק אותו, מנשק אותו.
צלצול אדיר פרץ לאוזניו מכל כיוון. הוא חשב עד כמה זה מדהים
שהוא מצליח לשמוע את הצלצול של אהבת הגברים, כה חזקה היא
כנראה. אמו צעקה עליו לקום ולכבות את השעון המעורר והוסיפה
שנמאס לה כבר לרדוף אחריו ושיתחיל להתארגן על עצמו.

השעה הייתה שתיים עשרה, עוד שיעור נהיגה. יובל נכנס למכונית,
כיוון את המראה העליונה, סידר את שערו השחור, עצם את עיניו
החומות, פקח, העביר לראשון ונסע. מאחור ישבו שתיים שכנראה בקשו
לעשות שיעור ביחד כי היו חברות טובות. הן זיינו את השכל על
המשחק ועל כמה שהוא היה יפה ובכלל נורא נחמד שישראל אלופת
אירופה. חביבינו שתק, והמשיך בנהיגה. קריית  ים, קריית מוצקין,
קריית חיים, תותח, קריית ביאליק. אותו יום היה המסלול מגוון
וארוך, אורה רצתה שיובל יכיר יותר את האזור וסיפרה לו כמעט על
כל מקום שהגיעו אליו כל מיני סיפורים טיפשיים מילדותה בקריות.
כשעברו ליד התותח נסער יובל כל כך עד שעלה על שטח הפרדה משולש.
אורה כמובן הורתה לו לרדת בשקט בשלווה והמשיכה בסיפורה על סבה
שקיבל אות הצטיינות לשמחתן של הבנות מאחורה. קריית אתא. יובל
חיכה לקריה הזו - הבית של סבא, להרגע. אבל אורה החליטה שהם
יעברו דרך אחרת בגלל שהם תמיד עוברים בדרך הזו והגיע הזמן
שיובל ידע קצת יותר על הקריה. כך קרה שלחצו המוחי של נערינו
גבר בעוד מוחו מתמלא מחשבות.

רק ללחוץ על הגז בראשי ולסובב את ההגה. מה יותר קל מזה? או
אפשר לעלות על גשר ולרדת ממנו בעזרת כוח הכובד. כן, ככה אף אחד
לא יפגע חוץ מאורה ושתי הפרחות מאחורה - גם כן הפסד לאנושות.
יובל היה מבולבל. הוא ניסה להתרכז בנסיעה כשמוחו ממשיך לשלוח
לו מסרים חזותיים של מכבי אש ומכוניות שרופות. לבסוף התחלף עם
התלמידה הבאה והתיישב במושב האחורי, תשוש מאי פעם.

תלמידה חדשה - סיבוב חדש וזה אומר שצריך לעבור בתותח. קריית
ביאליק, כביש ראשי, קריית חיים,
תותח. התותח על כיכר, או אולי מעגל תנועה? לא משנה, לפני הכיכר
יש שלט לתת זכות קדימה. הכיכר מלאה, התלמידה עוצרת, יובל יוצא
מהמכונית. עוד לא הספיקה אורה להבין שהרעש מאחורה היה טריקת
הדלת לאחר עזיבתו ויובל כבר הספיק לטפס על התותח. התותח היה
מורכב מארבע גלגלים לבנים שהחזיקו רכב מוזר וישן - פתוח. על
הרכב הותקן הקנה ובלט ממנו כמה מטרים קדימה. יובל התיישב על
הקנה קצת לפני הרכב עצמו כך שהיה כמטר אוויר מתחתיו והחל
לצעוק. במוחו ראה פגזים. הוא לא שמע שום דבר אבל היה כבר רגיל
שצעקותיו גוברות על רעש היריות. פגז לביאליק, עוד אחד לפה
לחיים.
השכנים הוציאו ראשיהם מהחלון וצעקו בזעם שישתוק. אבל יובל
המשיך. יש בית ספר קרוב לבית שפיצץ עכשיו, אולי הרוח תסטה את
הפגז. יובל התאמץ כדי שהירייה תהיה מדויקת וצעק. הפגז נורה
בקול בלתי נשמע ובעיניו של יובל פגע באורט קריית מוצקין. יופי,
עכשיו אפשר להמשיך בלי מטרה מוגדרת. יובל צעק וצעק, התותח ירה
וירה. הנה שני הגברים, מחזיקים ידיים, רק יובל יכול לראותם.
הוא מביט בהם תוך כדי צעקות. עוד אחת ועוד שני פגזים מתעופפים.
למה ענבל לא אוהבת אותו? למה הוא רוצה שהיא תאהב אותו? הוא
הכיר אותה רק לפני יומיים במסיבה. אבל הוא רוצה שהיא תאהב
אותו. לא משנה, הנה עוד פגז. הגברים מחזיקים ידיים? למה להם
מותר? האם יובל יכול לעוף?
האין יובל יכול למות?

מה פתאום! יובל אחראי על התותח. הוא חייב לירות אחרת חייו
בודדים. עוד פגזים, הביאו עוד פגזים!
בטח שהוא לא יכול לעוף! בטח שהוא יכול למות! בגלל זה הוא יורה
- כדי לא למות. עוד פגזים!

מוזר, הרעש של המשטרה הצליח לגבור על הצעקות.