מזנון בתחנה המרכזית, צפירה ורגע דומיה, עמדנו כולנו, לרגע
יהודים ומעט ערבים ישראלים [אבסורד?].
כל הפנים רציניות וחגיגיות, והנה חלף לו הרגע, וכאלו הורדו
מסכות האבל, כל אחד חזר למקום שבו מצאה אותו הצפירה, לקפה
לארוחה, לשיחת החולין שהופרעה באמצע.
אני נותרתי עוד מעט בתוך רגע הדומיה, והרהור עצוב עבר בי על כל
האיוולת הזאת.




כמה נורא לדעת שכך יהיה תמיד. זה לא חלף ילדים, זה ממשיך

וימשיך כך לעולם. כך יכתרו לכם כתרים מקושטים בפרחים ודם

דם  שהוא דמכם. אתם תמשכו "ליפול", כך, צעירים, לפני שהיו לכם
חיים.
למען מה? למען מי? פה בעולם הזה, ימשכו לעשות לכבודכם טקסים,

ועוד צפירות, ועוד רגעי דומיה בכל שנה, אתם לא תשמעו את
הצפירה

כי אין לכם אוזניים,ולא תראו את הטקסים כי אין לכם עינים. אתם
בתוך

החידלון. פוליטיקאים מימין ומשמאל ינופפו בדמכם כמו בדגל על
-מנת

להשיג עוד כח, לשפוך עוד דם. העדר יצקצק בלשונו, וימשיך
מהמקום

שבו היה לפני הצפירה, מי בשתיית הקפה ומי בארוחה.

אחדים יתכננו את מסיבת "יום העצמאות." מה לעשות?

החיים ממשיכים "ומוכרחים להיות שמח" יהיו במות בידור וגם
זיקוקין.

צריך לצאת עם הילדים,שיראו שיהנו...מי יודע מה יכול להיות
חלילה...

אתם ילדים לא תדעו כל זאת אתם מתים לתמיד.



  13/11/93