מזנון בתחנה המרכזית, צפירה ורגע דומיה, עמדנו כולנו, לרגע
יהודים ומעט ערבים ישראלים [אבסורד?].
כל הפנים רציניות וחגיגיות, והנה חלף לו הרגע, וכאלו הורדו
מסכות
האבל, כל אחד חזר למקום שבו מצאה אותו הצפירה, לקפה לארוחה
לשיחת החולין שהופרעה באמצע.
אני נשארתי עוד קצת בתוך רגע הדומיה, והרהור עצוב עבר בי
על כל האיוולת הזאת.
כמה נורא לדעת שכך יהיה תמיד. זה לא חלף ילדים, זה ממשיך
וימשיך כך לעולם. כך יכתרו לכם כתרים מקושטים בפרחים ודם
דם  שהוא דמכם. אתם תמשכו למות, צעירים, לפני שהיו לכם חיים.
למען מה? למען מי? פה בעולם הזה, ימשכו לעשות לכבודכם טקסים,
ועוד צפירות ישמעו ועוד רגעי דומיה, בכל שנה. אתם לא תשמעו את
הצפירה כי איו לכם אוזניים לשמוע ולא תראו את טקסי הזכרון כי
אין
לכם עינים לראות, אתם בתוך החידלון. פוליטיקאים מימין ומשמאל
ינופפו
בדמכם כמו בדגל והעדרהמובל יצקצק בשפתיו כמו בכל שנה.
ומיד יחזור לעיסוקיו שהופרעו בגלל הצפירה, לקפה לארוחה
וגם לתכנון מסיבות הערב, הרי בעוד שעות מספר פורץ יום העצמאות
ו"מוכרחים לשמוח" יהיו במות וזיקוקין וריקודים עד אור הבוקר
אתם ילדים לא תדעו זאת אתם מתים.