אני יושבת ושואלת את עצמי אם אתה מרגיש במעין חוש-שישי קוסמי
שרע לי, מחפשת סיבות לכעוס עלייך, אם אתה לא מרגיש שאני רחוקה
ושאני לבד אז אתה בכלל לא מכיר אותי, אם אתה מרגיש ובכל זאת לא
מציל אותי... זה הרבה יותר גרוע.
אני הולכת ממקום למקום, מפינה מבודדת אחת לשנייה... אולי מישהו
ימצא אותי וינסה לגרום לי לחייך, אולי.
עבר המון זמן מאז אותן תקופות שבהן הייתי תוהה אם אני באמת
דפוקה כמו שגורמים לי להרגיש, ועכשיו זה מציף אותי... מטביע.
אני מסוגלת ללכת כאן שעות בלי להפסיק, המבנה הזה בנוי במן צורה
מעגלית וכל פרק זמן אני עוברת במקום שבו התחלתי, שם אני גם
מפסיקה.
הוא יושב לו על מדרגות האבן הענקיות עם הדיסקמן שלו ועושה
בדיוק מה שאני עושה, מה שכל הבודדים עושים.
אם אני אתקרב הוא יחייך אלי, חיוך בריטי מקסים, כשאני מתרכזת
אני מצליחה לדמיין שזה אתה שמחייך אלי, אבל אני כבר לא ממש
זוכרת איך זה נראה.
הוא ישתף פעולה אם אני אנסה לנשק אותו, נפיג את הבדידות אחד של
השניה לכמה רגעים הזויים, אני ארגיש אותו מתחמם ואני בטח אתנתק
ממנו באמצע, אני יכולה לשמוע אותך קורא לי זונה.
אין לך זכות, אתה היית האופציה השפויה, הייתי משכנעת את עצמי
שגם אתה אוהב.
אתמול כמעט קפצתי מהגג, ישבתי, מביטה בבית-שאן מכחילה ונשרפת
בכוכבים שכבר נמאס לי לספור ולרגע הייתי משוכנעת שיש לי את
האומץ לדחוף קלות את הגוף מעבר למבנה העתיק אל תוך הרחבה
המרוצפת פסיפס שבכניסה לאכסנייה.
אני מקשיבה לכל הישנים נושמים באחידות מהפנטת, אין לי מושג
איפה אתה, אבל אני שומעת את הנשימות שלך, כבדות וחמות, מלאות
אלכוהול וסוכריות על מקל, עושות את דרכן על גבי הבטן שלי.
בסוף קפאתי לחלוטין, לא הייתי מסוגלת. נשכבתי אחורה ורעדתי.
אמרת לי פעם שלמות כדי שיאהבו אותי זה מיותר, לפעמים נדמה שגם
אני מיותרת... מיותרת נורא.