אתמול החלון שוב נשבר לקול דממה דקה
ויכולתי לשמוע את המולת האנשים הרגילים ברחוב.
אויר טוב היה
בחוץ.
וכשנשענתי על אדן החלון שרידי הזגוגיות שרטטו מחדש
את הקווים בכף ידי.
בני הזוג שפסעו תחת חלוני
בודאי שוב ושוב ינסו לכבוס את הכתמים
ממלבושם הלבן החייכני.
הייתי יכול לומר
שזהו דם שנשאר. ונשאר. ונשאר.
לו רק היו שואלים אותי.

אויר טוב היה בחוץ
וכששאפתי את הקולות לריאותיי
כמעט ושכחתי משברי הזגוגיות באגרוף ידי האחת
ומהחריטות שאינן גורלי, בכף ידי השנייה.
כמעט והתמכרתי להמולה.

אויר טוב היה בחוץ;
כמעט ושכחתי אותך.
   עד כדי כך טוב הוא היה.