4:20 לפנות בוקר... ואני מוצאת את עצמי מחפשת דף לכתוב לך, לא
מצאתי אז הלכתי למחשב.
אחרי שעבר השבוע, או ליתר דיוק השמונה וחצי ימים הכי ארוכים
ומרגיזים שהיו לי, תשעה ימים אחרי ההחלטה שלי להוציא אותך
מהחיים שלי, מהמחשבות שלי, שאני לא בטוחה כמה זמן עוד אני
אחזיק מעמד...
ואתה קולט בנאדם?! עבר פאקינג שבוע אחד. אני מטומטמת לא אני לא
מטומטמת... אני פאטתית! כן... זאת המילה.
מילא, אם היה לי להתגעגע למשהו, מה שהיה בינינו כביכול לא כ"כ
שווה שיתגעגעו אליו עד כדי כך... אני חושבת...
אני מקווה שיהיה לי את האומץ הזה לא להביא לך את המכתב הזה,
אני אהיה ממש גאה בעצמי.
פשוט בכתב המילים יותר זורמות לי... יותר קל לי להגיד דברים
שחור על גבי לבן מאשר פנים אל פנים במיוחד עם שתיקות ודמעות
שחונקות לי את הגרון... והעיניים שלך...

עוד לילה לבן מתחיל להגמר ואתה בטח עכשיו ישן ושום דבר לא יעיר
אותך, כמה שבא לי להיות איתך עכשיו, כמה שבא לי להחזיר את הזמן
לאחור ולעשות דברים שונה כל כך שונה... להתנהג אחרת והכי חשוב
- לא להתאהב.
זה הרסני אני אומרת לך, זה הרס אותי כמו ששום דבר לא הצליח
לשבור אותי קודם.
אני זוכרת שאמרת לי לא להתאהב בך שלא כדאי לי... כמה שצדקת.
תגיד לי, מה עשית לי בחודש? עזוב חודש, חמישה ימים? ואפילו לא
התאמצת בשביל זה.
אמרת שאנשים הם ספוג, שצריך לדעת לספוג מה שאפשר מהחוויות
וללמוד מהם.
מההיכרות שלי איתך, אין לך מושג כמה "ספגתי".
למדתי על עצמי המון, למדתי על אנשים, למדתי לקחת דברים
בפרופורציה.
למדתי שאני ילדה אכולת סרטי הוליווד. שזה לא ככה בחיים... לא
בדיוק... אני לא בידיוק הגיבורה בסרט שהכל מסתדר לה בסוף.
אפשר להגיד שאיבדתי הרבה מהתמימות שלי, אני לא הולכת לסמוך על
אנשים כ"כ מהר לפני שאני מכירה אותם להיות מוכנה נפשית לתת כל
כך הרבה בלי לדעת מה הבנאדם הזה הולך לעשות עם זה ובטח לא
להתאהב בו... אם בכלל.
אורי.
אני יודעת שאני אחת מתוך מאה הבנות שהיית איתן, אחת מתוך עשרות
בנות שהזדיינת איתן, אני יודעת שזה עוד מכתב אחרי פרידה שבטח
לא הראשון ולא האחרון שתקבל (אני עדיין מקווה שהספציפי הזה לא
יגיע אליך) ואני יודעת שהכל בולשיט ובעוד שנה אני אשב לי ואצחק
על עצמי שדרך אגב אני מתה כבר להגיע לרגע הזה, אבל במקום זה
אני תקועה בתוך שבוע מזדיין שמסרב להיגמר!

צצו לי עוד כ"כ הרבה דברים להגיד לך אחרי שהלכת הבייתה איך
שאתה הולך ההכרה מתחילה לחזור אלי ואני לא תמוהה כל כך.
נראה כאילו אמרתי הכל, אבל אני מסוגלת להמשיך ולנתח את המצב
שלי, ולדבר שעות על גבי שעות עלי ועליך, זה פשוט מה שיש לי
בראש.
נו... תגיד שזה לא מעורר בך רחמים עלי?
יש בי את כל כח הרצון להתנתק ממך, להקיא מתוכי את כל הרגשות
הלא בריאים האלה,
ורגע אחד ב4:20 לפנות בוקר, שאני עוצמת את העיניים ומדמיינת
אותך לידי שובר אותי!

הקטע הממש אידיוטי בכל הסיפור הזה שאני כותבת לך סתם בלי שום
שורה תחתונה, בלי - "אורי תחזור אלי" או "ברגע שאתה מסיים
לקרוא את זה תתקשר אלי" (ואל תעשה את זה דרך אגב אם אין לך מה
להגיד כי לי בטח שאין מה להגיד).
פשוט מכתב ללא תכלית.
אני יכולה לספר לך שהלב שלי הוא פצצת זמן מתקתקת שיכול להפוצץ
בכל רגע רק אם ישמע שיש לך מישהי, ואני לא חיה באשליות - זה
יכול לבוא בכל רגע.
כל כך קל למצוא גלי חדשה, ואני אקלל את שניכם אני מודה! אני
אשנא מקנאה.

אני מקווה שאולי "ספגת" ממני משהו, ולגלי החדשה לא תיתן להיכנס
לזה יותר מדי חזק, ושלא תיקשר אליך יותר מדי, אלא אם כן אתה
רוצה לענות אותה... זה כבר משהו אחר ואני גם בעד! אני שונאת
אותה! את מי שזאת לא תהיה.

טוב, כבר 5:17 והציפורים התחילו לצייץ לי באוזן, מזכירים לי
שעוד לילה לא ישנתי.
כשאני אקום הכל יראה לי כל כך מטומטם, בדר"כ דברים שחושבים
עליהם בלילה, בעיקר אם כותבים אותם, נראים בעלי משמעות אחרת
לגמרי בבוקר - מה שמוציא את זה לגמרי מההקשר.
טוב, אני מתחילה לזיין פה את השכל על דברים לא קשורים, אבל מה
בעצם כן קשור למכתב ההזוי הזה?!

אני מקווה שזה לא יגיע אליך, ואם זה יגיע אליך... תדע
שנשברתי...

גלי