[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גאיה בר
/
תחושות

הרוח נשבה כל כך חזק, והיה לי קר.
התיישבתי על הספסל, מתחפרת  עמוק עמוק בתוך המעיל שלי.
קיוויתי כל כך שלא ירד גשם.
עצמתי את עיני.
ניסיתי למצוא את השקט בתוך הרעש החזק של הרוח.
בין העלים, בין הגזעים, בין חתיכות הנייר והזבל שהרוח סחבה
איתה.

הראש שלי הסתחרר, הכנסתי אותו בתוך הקפוצ'ון שהיה מחובר למעיל
שלי. ניסיתי ליצור לעצמי אווירה של בדידות.

יכולתי להרגיש אותו מתקרב, לא הייתי צריכה אפילו להרים את
הראש.
הוא נעמד מולי, מפריע את השלווה שהצלחתי ליצור לעצמי.
"למה את יושבת כאן?, קר עכשיו"
היססתי לפני שעניתי, לא רציתי לשבור את רקמת ההגנה והשלווה
שהצלחתי ליצור לעצמי.
"יש כאן שקט, זה עוזר לי לחשוב" עניתי לבסוף.
"את רוצה שאני אלך?" הוא שאל.
"לא!" עניתי מהר, מהר מידי.
הרמתי את ראשי ועיני פגשו את עיניו.

הצורך האדיר שלי להיות לבד, התנפץ למספר בלתי סביר בהחלט של
חתיכות קטנטנות שהתפזרו על רצפת הצורך שלי, שיהיה איתי.
הוא התיישב לידי, מסיט בעדינות את כל הוילונות בהן עטפתי את
עצמי בהתבודדותי.
מקלף אותם לאיטו.
הוא הניח ידו ליד פניי, לא נוגע, אך עם זאת מקרין עליהן חום,
מבלבל, משכר.
תחושות, תחושות, תחושות.
הייתי חייבת להביט בו שוב.
על אף הכאב שזה הסב לי.
הבטי בפניו, עיניי נתמלאו דמעות, אשר סרבו לגלוש על לחיי.
קוויתי שלא ישים לב.
"למה את בוכה?" הוא שאל, כאילו ידע, ולא נתן לי להעז לקוות
תקוות שווא, ולשקוע בעצמי, דבר שאני עושה כל כך בהצלחה.
"מעולם לא ראיתי אותך בוכה" הוא אמר.
"מעולם לא ראית אותי באמת". עניתי.
הכאבתי לו, ידעתי זאת גם מבלי שהייתי צריכה להעז ולהסתכל
בפניו.
"מעולם לא נתת לי" הוא מלמל בעצב.

חיבקתי את רגליי מתחת למעיל.
הוא לא הסיר מבטו ממני.
עצמתי עיניים והתנדנתי לפי מנגינה שקטה שהתנגנה בראשי.
הוא העז ונגע בשערי.
מגע ידו היה כל כך עדין, רך, מרפרף.
עברה צמרמורת בכל גופי.
הפסקתי לחבק את עצמי, והנחתי לידי ליפול על הספסל, לתת להן
לבצבץ מתחת למעיל ולספוג מהאוויר הקפוא ששרר בחוץ.
הקור מילא אותי, נכנס דרך אצבעותיי והחל לזרום בורידים שלי,
ממלא את ראשי בחוטי קרח אשר נמסים בחום ידו אשר מלטפת את
שיערי.
תחושות, תחושות, תחושות.
בלבול חושים.
הוא שם לב לכך, לדבר הקטן הזה אשר מילא אותי בהפרעה בלתי
אנושית כמעט.
הוא חיפש את מקור הבעיה, והניח ידיו על ידי שלי.
המגע שלו.
ישיר מידי.
נשכתי את שפתי התחתונה.
שאריות השלווה שעוד נותרו בי, התפוגגו לעננים אשר התפזרו
בבמהירות מתבזה עם הרוח.
כל כך הרבה כדי לבנות אותה.
וכל כך מעט כדי להשליך אותה.

הוא לקח את ידי, והניח אותה בין שתי ידיו.
עוטף אותן בחום אדיר אשר המיס כל חלק בגופי לכדי נוזל רותח.
נשכתי את שפתי התחתונה חזק כל כך, עד אשר הרגשתי טעם של דם על
לשוני.
זמזתי את השיר אשר התנגן בראשי בקול רם יותר, מנסה להסב את
תשומת ליבי לכל דבר אחר.
"ששש"
הוא לחש, בהרגעה.
הוא התקרב אליי, פניו קרובות מרחק סנטימטרים ספורים מפניי, אשר
נראו כמרחק שנות אור.
"תפסיקי לנשוך את השפה המסכנה שלך חזק כל כך" הוא אמר.
וההדים שיצאו מפיו חיממו את פניי.
"אני לא יכולה, אני חייבת לעשות משהו עם עצמי"
אמרתי.
הוא נגע בפניי, כוויה של חום מול הקור, כוויה של הרגעה מול
הסערה השוכנת בתוכי, כוויה של אהבה בתוך חדרי השנאה שלי.
הפנה את פניי אליו.
הוא התקרב אל שפתיי לאט.
והתחיל ללקק בעדינות את השפה התחתונה שלי, לא הרגשתי כאילו
נישק אותי.
הרגשתי כאילו הוא מטפל בשפתי התחתונה, חובש אותה עם לשונו,
מנקה אותה בעדינות.
הוא נישק אותה, רק אותה, מזניח את העליונה.
פחדתי לזוז.
ניסיתי למצוא דרך חדשה, בה אוכל לפתוח את עיניי אך בו בזמן
להשאיר אותך סגורות.
שכחתי איך לתת לעצמי להתמכר לעונג, ולהשתחרר.
להתמכר לעונג.
ולהשתחרר.
לבסוף הצמיד שפתיו אליי, לחיבור, להתכה, לאחד.
הלשונות שלנו התערבבו, בהססנות, בעדינות, בעוצמה.
הפסקתי לנשק אותו, הבטתי בו.
המנגינה חזרה לראשי, בטונים צורמים, גבוהים,.
אטמתי את אוזניי ועצמתי את עיניי בכל הכוח מתנדנדת הלוך ושוב.
נשמתי?
סחרחורת.
תחושות, תחושות, תחושות.
יד, מחבקת, לוקחת את המנגינה שלי, הצורמת, וקורעת את החוטים
שמרכיבים אותה.
שקט.

פקחתי את עיניי.
הבטי בפניו,
בפעם האחרונה,
הוא בוכה.
נגעתי בדמעותיו.
"אני מצטערת" לחשתי.

הוא הביט בי,
הוא סלח לי,
אני יודעת שסלח.
"אני יודע".
הוא אמר,
בקול שבור.



נגיעה אחרונה,
תחושה אחרונה.
והרוח פיזרה אותו.

הפעם,
לתמיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לגלילות יש ריח
של גאזים מהפה.


י. פופק בסיומו
של יום חוויתי
בפי גלילות אותו
סיכם במילים,
"היה פיצוץ".


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/03 9:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה