16/07/03 0:53

אלעד שכב על המיטה ובהה בטלוויזיה כשנכנסתי. נעמדתי בפתח הדלת,
מבטיה בו.
הוא שכב על הבטן במרכז המיטה ופניו קדימה מביטות במרקע הממוקם
כמטר וחצי ממיטתו. ראשו היה מונח בעייפות על כרית מקופלת
לשניים וידיו פרוסות לרוחב המיטה מכופפות במרפקן. בידו השמאלית
אחז בשלט והעביר ערוצים ללא הפסק. עיניו פקוחות למחצה, מעפעפות
באיטיות.
"היי מותק." הוא פלט בחצי חיוך, לא מסיט את מבטו. הנחתי את
התיק על הרצפה, סגרתי את הדלת מאחורי, התיישבתי על המיטה לצידו
ורכנתי לנשקו על לחיו. הוא נהם אנחת פינוק. חייכתי. לחיו הייתה
מחוספסת כבדרך-כלל בימי שני, הוא לא התגלח היום. שלחתי יד
לחבקו, עטפתי את גבו ואחזתי במותנו. החזקתי חזק, לקחתי אוויר
מלוא ראותי; הוא הריח משמפו. התיישבתי חזרה.
"מ'נשמע?" שאלתי וחלצתי נעליי.
"טוב" ענה, "קצת עייף..."
"השותף ש'ך הכניס אותי, מקווה שלא איכפת לך שקפצתי בלי
להודיע..." התנצלתי.
"את יודעת שאת תמיד מוזמנת." חייכתי, ידעתי שכך המצב, אבל תמיד
נחמד לשמוע.
"יש'ך כוח לסקס?" שאלתי, קיוויתי.
"את נשארת לישון?"
"כן, אם זה בסדר."
"אולי, נישן קצת ואז... בסדר?" הוא ביקש. קולו היה ישנוני
ודיבורו איטי, הוא גם לא היה ממש ברור. איזה חמוד, חשבתי
לעצמי.
"טוב" נעניתי לבקשתו, איך אפשר היה לסרב. פשטתי את מכנסיי ואת
החולצה, השלתי את חזייתי. זרקתי את כולן לרצפה לצידי התיק.
טיפסתי על המיטה, זחלתי לכיוונו ונשכבתי על גבו, ראשי נופל על
שארית הכרית לצד ראשו שלו, מביטה בו. הוא הרגיש חם, יכולתי
להרגיש כל שריר ושריר בגבו החשוף, חזי נלחץ לגופו, הרגשתי איך
כל כובד משקלי נחת עליו. ידעתי שהוא אוהב את זה, זאת לא הייתה
הפעם הראשונה שאנו שוכבים כך.
ליטפתי את ידו השמאלית מהכתף לזרוע, לאמה, וכף ידו, מסיטה את
השלט ממנה. אלעד סגר את ידו על שורש כף ידי והחזיק בו ללא כוח,
ידו הימנית התקרבה לשמאלי וחבקה את אצבעותיי. הן הרגישו דקיקות
ושבירות לעומת שלו, למרות שידו לא הייתה מהרחבות שהכרתי,
פשוט... פתאום הרגשתי קטנה. עיניו נעצמו לגמרי. כפות רגלינו
שיחקו אחת בשנייה, זו בזה וזה בזו.
"אני אוהבת אותך." לחשתי באוזנו וכשכל המילים סיימו לצאת
מגרוני התחרטתי על שאמרתי אותן. עצמתי את עיניי בחזקה, כמקווה
שלא שמע וקיוויתי שרק חלמתי שאמרתי אותן בקול.
"גם אני אוהב אותך." הוא לחש חזרה.
זאת הייתה ההזדמנות שלי לברוח, להשאיר את שנאמר בכך, חסר
משמעות. זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלי לשכוח שאמרתי את אותן
שלוש מילים נוראיות. אבל למרות כל הרציונל ולמרות שידעתי שזאת
הייתה טעות גמורה להתוודות בפניו. למרות הכל, באמת אהבתי אותו
והרגשתי צורך להבהיר את הנקודה.
"אני לא התכוונתי במובן הידידותי, כמו שאנחנו אומרים אחד לשני
בדרך-כלל..." אמרתי ונשכתי את שפתי, השתהיתי... פקחתי את
עיניי, "אני חושבת שאני התאהבתי בך..." אמרתי לבסוף.
עיניו נפקחו בפתאומיות. חיזקתי את אחיזתי בידו ובידי השנייה
חיבקתי את צידו הימני.
"ממתי זה?" הוא שאל וקולו נשמע ערני לחלוטין, הרגשתי את גופו
רוטט מעומק קולו. שחררתי את אחיזתי וגלשתי לשכב לצידו, מכונסת
בעצמי וידי השמאלית מונחת על גבו. אלעד התהפך ונשכב על הגב,
ראשו מופנה לכיווני. החלקתי את ידי מבטנו דרך חזו לצווארו
ועצרתי על עורפו, אגודלי משפשפת את תנוך אוזנו בעדינות.
"נראה לי שהרגשתי ככה בפעם הראשונה בשבוע שעבר..." לחשתי.
"למה?" הוא שאל.
"מ'זתומרת למה?" לא הבנתי.
"מה השתנה?"
"אנ'לא יודעת... אנ'לא יכולה להצביע בדיוק אם זה משהו שאמרת,
או איך... אם זה משהו שעשית או שלא עשית..." הרגשתי שאני
מתברברת ומדברת ללא מטרה מסוימת, נלחצתי, "למה בעצם אנשים
מתאהבים? מי יודע? בטח שלא אני." קבעתי.
מבטו ריצד בין שתי עיניי, ראיתי שהוא לא מסתדר עם מה שאמרתי.
איך יכולתי להיות טיפשה כזאת ולפלוט את זה ככה. למה לא יכולתי
פשוט לזרום עם העניין ולנווט אותו, את אלעד, לכיוון שרציתי.
לאלעד הרי לא היה איכפת להיות חמודים פה ושם. אבל, עכשיו מאוחר
מידי... עכשיו אני חייבת לו הסבר.
"אתה זוכר לפני שבוע," המשכתי, "הורדתי אותך בבית אחרי הסרט
והתחלתי לנסוע. ראיתי אותך במראה, מלווה אותי במבט, כאילו אתה
רוצה למשוך את הזמן שלנו ביחד... שלא יגמר."
"נו?! אני תמיד עושה את זה..." הוא קטע אותי, "הסברתי לך את זה
כבר, ש..." שמתי אצבע על שפתיו והנהנתי.
"אבל באותה הפעם זה עשה לי טוב, הרגשה כזאת של חמימות בלב, אתה
מבין?! חייכתי... באמת." עצרתי לרגע, הרגשתי איך הפה שלי
מתייבש, בלעתי, נשכתי את שפתי והרטבתי אותן, הוא המשיך להביט
בעיניי, ליטפתי את לחיו עם ציפורניי, בעדינות, חייכתי במבוכה.
אלעד לא חייך, הוא גם לא ניסה לנשוך את ידי, כפי שהוא תמיד
עושה כשאני עוברת עם ציפורני על זיפיו.
"כשהגעתי הביתה, התקלחתי ונכנסתי למיטה. לפני שכיביתי את האור
ראיתי את החולצה שלך ששכחת על הכסא, קמתי, לקחתי אותה והרחתי.
אנ'לא עושה דברים כאלה, אבל היה לה את הריח שלך... של הכביסה
והאפטר-שייב, חיבקתי אותה..." שוב עצרתי, השתהיתי... לא האמנתי
שאני מספרת לו את כל הפרטים הקטנים והמאוד אישיים האלו, יותר
מזה לא האמנתי, שאני מרגישה בנוח לספר לו, הסטתי מבטי לכיוון
אצבעותיי, העוקבות אחר תווי פניו, הוא שלח יד לזרועי, חזרתי
להביט בעיניו.
"תמשיכי..." הוא לחש.
"סידרתי את השמיכה לצורת ראש וגוף ופרסתי עליה את החולצה. שמתי
את ידי עליה וחיבקתי אותה, כמו שאני מחבקת אותך עכשיו" אמרתי,
הרגשתי איך קולי מתחיל לרעוד. תוך כדי העברתי את ידי לבטנו,
הוא רעד, אחזתי חזק במותנו. "שמתי עליה את הרגל שלי, ככה" וכשם
שאמרתי, הרמתי את רגלי השמאלית והנחתי אותה על ירכו, ברכי
דוחפת לבין רגליו, הוא נתן לי.
"כל-כך רציתי באותו הרגע, שתהיה שם איתי, במקום השמיכה, ככה."
אמרתי והרגשתי איך דמעה סוררת החלה זולגת על גשר אפי, לא איכפת
היה לי, שיראה אותי בוכה, להיפך, שמחתי שבכיתי בפניו, שידע
שאני אמיתית, שאני אדע שאני אמיתית.
"את יודעת שאם היית מתקשרת אז הייתי בא אליך בשנייה, נכון?"
"כן, אבל הייתי כל-כך שקועה בעניין שלא רציתי להפסיק, חוצמזה,
לא ממש רציתי באותו הרגע שתראה אותי ככה, אתה מבין?"
"אני לא יודע אם לשמוח או לכעוס עליך..." הוא אמר, בלי הודעה
מוקדמת, "את הרי זאת שאמרת כל הזמן לא להתאהב בך, שזה רק סקס,
שאני צריך למצוא לי מישהי אחרת ושאסור לי להתרגל אליך!" אני
חושבת שהוא קצת כעס... קרוב לוודאי שבצדק.
"כן... אני יודעת," הודיתי, סך-הכל זה די חוצפה מצידי לשחק ככה
ברגשות שלו, במיוחד כשאני יודעת מה זה עושה לו וכמה הוא נתון
לתהפוכות, "אני לא יודעת איך זה קרה."
הוא הפנה אלי את עורפו, הרגשתי חסרת ישע, כאילו שאין זה משנה
מה אני אעשה כרגע, לא אוכל לשפר את המצב.
"אלעד?" שאלתי, "אלעד?! לפחות תסתכל עלי, גם לי זה לא קל...
בבקשה," ביקשתי, התחננתי, הרגשתי איך מצחי מתעוות לנקודה
מרכזית אחת וגבותיי מתרכזות אליה. הרגשתי איך הדמעה הופכת
לזרזיף והזרזיף ליובל. ניסיתי להפנות ראשו בכוח מתון של ידי,
הוא הסיט אותה מפניו.
"עדי?..." הוא אמר וקולו רעד, לבסוף הוא הפנה את ראשו חזרה,
עוצר לרגע את מבטו לתקרה. האור העמום מהמסך המרצד השתקף בשבילי
הדמעות שכבר כיסו את לחיו, חייכתי אליו, הבטתי עמוק לתוך
עיניו, מקפצת מאחת לשנייה, ניגבתי דמעותיו  באגודלי. הוא חייך
גם, חיוך מאולץ שכזה, זה לא שהוא לא רצה לחייך, אלא היה לו
קשה. הוא משך באפו.
"מה?" עניתי.
"את ממש טיפשה..."
"ספר לי על זה..." גלגלתי עיניי וחזרתי להביט אל תוך שלו,
קיבלתי על עצמי את הגזרה, לא חיכיתי שיסביר או שיוסיף מניע
להצהרה זו, רק רציתי שהוא יקבל אותי ככה, טיפשה וחסרת אחריות.
רציתי שזה לא יהיה הסוף, למרות שאולי זה היה צריך להיות כזה.
הכי הרבה רציתי שכל זה יהיה מאחורי, שנוכל, אם אפשר, להתחבק
וללכת לישון. כבר לא רציתי סקס, רק רציתי להיות שם איתו
ולהרגיש בנוח, שלווה. אם רק היה לי מטה קסמים, כזה שיכולתי
להניף בו ולסובב פעמים, שהיה משאיר מאחוריו שביל של כוכבים
מנצנצים שהיו גורמים ל ה כ ל להראות פשוט יותר וללא
דאגות...
"אני כבר שבועות מנסה להסתיר את זה ממך." אמר אחרי שניות
ספורות, שנראו כמו נצח.
"את מה?" לא הבנתי.
"מה חשבת שהתכוונתי כשאמרתי: גם אני אוהב אותך?"