כן. לפעמים בית ספר יכול להעיק. לא מועקה רגילה אלא מועקה כזאת
בבטן העליונה שמעוררת מיצים שאולי לא כדאי לעורר. לאור היתה
מועקה כאת. היא הייתה ילדה שקטה. אמה היתה גאה בציוניה, וגם
אביה היה גאה לפעמים, כשהחליט שמעניין אותו מה קורה עם הילדה
לשם שינוי. ילדה ממוצעת. לא גבוהה במיוחד ולא נמוכה. לא
מכוערת, ולא מדהימה, אבל היה לה חן רב. חן שגרם לבנים בכיתתה
להרגיש גם הם מועקה מסויימת בבטן העליונה כאשר היא הייתה
עוברת, או במפתיע, פונה אל אחד מהם בשאלה הרת גורל כמו מה
השעה. ילדה חמודה. הם העריצו אותה אבל אף אחד מעולם לא העז
לנסות אליה דבר שכן אור הייתה ילדה מיוחדת. בילדותה אובחנה
אצלה תופעה נוירולוגית שהרופאים לא ידעו להסביר. התפתחותה
הייתה קצת איטית מהרגיל, אך עמוקה יותר. לדוגמא, כשאור הייתה
בת שנתיים היא למדה להגיד "אמא". אך בפעם הראשונה שהיא אמרה
"אמא", היא גם אמרה "תהיי בשקט אני מנסה לקרוא ספר". לא. הוריה
לא האמינו שזה מה שאמרה והיא גם לא חזרה על זה. אמה הייתה
בטוחה שדמיינה ובכך נשכח העניין. אך בגיל שלוש וחצי כאשר אביה
ניסה ללמד אותה את שמות החיות והיא שאלה אותו איך יכל להיות
שזו החסידה שהרי צווארה דק מדי כדי לשאת תינוק השוקל בדרך כלל
מעל שניים וחצי קילו, זה כבר היה יותר מדי. היא למדה לאט אבל
עמוק, והיא הבינה אנשים. זה היה קצת מפחיד אבל זה לא עשה אותה
גאונה יותר מדי, היא פשוט הייתה היא, אור. ובכן, הבנים פחדו
ממנה. מבטה החודרני כמו קורא את האדם שעומד מולה כספר בתמונות.
הבנים פחדו שהיא אכן יכולה לקרוא את מחשבותיהם, דבר שלא תמיד
היו חפצים בו. מועקה בבטן.
זה היה יום חם של חודש יוני ותחושת החופש העומד בפתח הורגשה
באוויר. מי קרא בשמי צעקה לפתע אור, באמצע שיעור מתמטיקה. שקט
הסתרר בכיתה, והמבטים הופנו אל אור. המורה ההמומה מהצעקה
המפתיעה המשיכה בשיעור, לא לפני שנתנה באור מבט תמה. אור השיבה
במבטה שלה דבר שכמובן גרם למורה לא להביט בה שוב. מי קרא
בשמי??? חזרה אור. עכשיו כבר החלו התלחשויות והמורה דפקה על
השולחן. אף אחד לא קרא בשמך, אור. הכל בסדר? אור לא השיבה. היא
נעמדה באמצע הכיתה והביטה סביב. אגלי זיעה החלו מצטברים על
מצחה של המורה. גם על פני ילדי הכיתה המפוחדים החלו מנצנצות
טיפות קטנות מעל השפה העליונה. אור כווצה גבותיה והביטה בכל
אחד מילדי כיתתה. לפתע אור חזק החל מסנוור והנה היא עומדת
במרכז וצועקת. עורה החיוור החל מאדים ואז מכחיל. בזה אחר זה
נפלו הילדים מעולפים מכסאותם המיושנים. רק מאיר נשאר יושב.
"מאאאר" בלשון חבריו, בהשראת צמד קומיקאים ידוע. הם הביטו אחד
בשניה ושניה באחד וצעדו זה אל זו. את טעות של הטבע, אמר לה
מאיר, ואני אפסיק את זה! לא טעות של הטבע חמוד, ענתה אור,
הטעות שלך, ואני של אלוהים! מאיר הביט בה בתמיהה. אתה יודע למה
טעות? שאלה, ובלא שהות הוסיפה: כי אני  יודעת בדיוק מה אתה
חושב! אה כן?! מה אני חושב? ענה מאיר, וקולו רועד במקצת. אתה
חושב שאני יפה ואתה חושב שיש לך סיכוי לקבל אותי. מה את
אומרת?! ענה והחל צועד לאחוריו מגשש בידו הימנית את הדרך. אור
הביטה בו ברחמים. הדבר היחיד שאתה לא מבין הוא שאני לא אמיתית.
וזה דיי חבל. אתה אפילו המצאת לי סיפור חיים. מאיר התיישב
מבולבל. אני לא מבין. אור הניחה ידה על כתפו. לא קיימת אחת
כמוני. הבנות בכיתה לא יבינו אותך לעולם, בטח שלא רק ממבט,
ואתה צריך שיבינו אותך. אתה מתאמץ להרשים ותמיד מתאכזב. היה
פשוט יותר אם הייתי פה, נכון? תתעורר חמוד. מאיר הרים ראשו
ופקח עיניו, היה זה שיעור מתמטיקה. הוא שפשף עיניו ונזכר בחלום
שהרגע התעורר ממנו. למה "חמוד"? למה לא "חתיך" או משהוא כזה.
מה אני גור חתולים?  מאוכזב הוא הביט למקום שבו הייתה צריכה
להיות. זאת לא הייתה היא.  ולמה מאיר? חשב לעצמו, זה לא השם
שלי בכלל. נמאס לו להיות מבין והוא גם לא רוצה ידידות. אני
דווקא חושב שהיא קיימת, חשב. לא ממש כזאת, ובטח שלא קוראים לה
אור, אבל בטוח היא ירדה לפה, אפילו שהיא של אלוהים. הוא יצא
מהכיתה חולף על פני המורה ההמומה ובריצה ודילוגים קיפץ מעל גדר
בית הספר, שם פעמיו אל עבר הגבעה הירוקה. יש לי סבלנות, אמר
לעצמו, בינתיים נחזור לישון.