דב סיון / עד נמק |
והיא סיפרה שקר.
את ראש שניכם בלעתי
ואת דבריכם ריססתי בשמן.
בחיפזון הלכתי ליער,
לא ויתרתי על אף ריס ואישון,
כולם העמדתי תחת מיכל הכוהל.
אחר-כך הדלקתי מאור קטן:
תחילה לקדוח פיר בלבי
ומיד להטיח בו כל זיכרון ולאטום עם אפר.
את השדים הזועקים שהופיעו לפתע הכרחתי לבערה
והתחלתי במנוסה חזרה.
עד השער עמדו רגלי
אך חששתי מנמק ובזחילה נכנסתי לעיר,
והם היו כשהיו: אני הנהנתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|