רותי זה שם מאפן. לא מאפן, מעעפן ככה בעי"ן. היא עומדת מול
המראה ומביטה בפניה הקטנות. מעעעעעעפן! ממלמלת. מה הם חשבו
לעצמם? היא זרקה שיערה לאחור העיפה עוד מבט וירדה למטה. המקרר
היה ריק. למעשה, לא ממש ריק, היה בו עוד המון אוכל מ"הארוחה
המשפחתית" של שישי בערב וגם קולה וגם ספרייט, אבל לא היה בו
דיאט קולה. מבחינתה הוא היה ריק. היא התיישבה מדוכאת ליד
השולחן משעינה ראשה על ידיה. איזה נסיך על סוס לבן יבוא עם
פחית של דיאט קולה אל אחת בשם רותי? ריטה, זה שם מעניין.
אקזוטי כזה ספרדי או משהו. אולי אני אשנה לריטה. אבל הזמרת לא
בדיוק מעלה את הקונוטציה שהייתה רוצה. אוף! דפקה ראשה על
השולחן ונשארה כך. היא הייתה ילדה דיי יפה. כבר בת חמש עשרה
ונראית בוגרת לגילה. לפחות בת שש עשרה וחצי. כל בוקר הייתה
פותחת בעמידה מול המראה בחדרה מביטה בדמותה המביטה חזרה, מחפשת
פגמים מדומים. התיק על כתפה הקטנה, שלום חטוף למי שבבית, לא
מחכה לשמוע תשובה, רצה לבית ספר. סוס או לא סוס, את הנסיך שלה
היא כבר הכירה. רק את הקטע עם הפחית נצטרך לשפר, חשבה. היא
הביטה בו כשהוא עובר לידה, הרגישה את ריח ה"אפטר שייב" של בעל
זיפי מיקרוסקופ, אשר צריך גילוח לא יותר מחלון כיתתה שדרכו
הייתה צופה בו מבריז משיעורי הספורט, ריחו ריח מהול סיגריה
מעוררת שיעול שניסה במסגרת ניסיונותיו להרגיש מגניב. אך בשבילה
הוא היה נסיך. היא הרגישה את קרביה מתהפכים וזיעה קרירה ובלתי
נראית קיררה את גבה בכל פעם שעבר החמוד. למעשה, לא היה בו שום
דבר "חמוד". הוא היה גבה קומה בעל כתפיים רחבות והחיוך שהיה
נוסך על פניו לעתים, לא היה מעורר אמינות יתר. אך אם זאת,
כנערה ראויה למינה, היא לא נתנה לו כינוי אחר בהתאם לאופיו.
הרי ידוע בעולם אלפי שנים: לבנות ממש לא אכפת מההופעה
החיצונית, העיקר הפנימיות. אמנם צורתו הכללית נראתה בעיניה,
וגם הייתה לו כריזמה מסוימת, אך בכל אופן הסיבה למשיכה אליו לא
הייתה מובנת מאליה. בכיתתה היו עוד בנים. חלקם בהחלט יותר
מוצלחים מאותו נסיך, גם יותר נחמדים. אבל זו בדיוק הייתה
הבעיה. היא רצתה גבר! לא חברה ממין זכר. הוא, היה גבר. הוא לא
דיבר על דברים של בנות ואף לא ניסה להקשיב לבעיות של בנות
כיתתו שדרשו בכפייתיות אוזן קשבת לבעיותיהן עם חברותיהן,
הוריהן, חבריהן, אחיהן וכל ההן הנוספים שאפשר רק לחשוב עליהם.
הוא חשב, ואולי בצדק, שהן יכולות לבכות אחת לשניה ולא צריכות
אותו בשביל זה, או איזה שהוא בן אחר. זה היה סוד קסמו, דבר
שבנים אחרים פשוט לא הצליחו להבין. היא יכולה לדמיין לעצמה
שהוא רגיש ספונטני עם חוש הומור, והוא לא ינקוט שום פעולה
שתתמוך בדמיון זה. יתרה על זאת, כל פעולה אחרת שיעשה שלכאורה
סותרת מאפיין שכזה, תפורש בפשטות שהוא רק צריך מישהיא שתפתח
אותו, "הוא מחוספס מבחוץ ורגיש מבפנים". אכן סיפור עצוב, אך
סיפורו של החיים.

כל הסיפורים קורים בימים חמים ודביקים. בימים קרים בדרך כלל
נשארים בבית ורואים טלנובלה שופעת עומק. הימים החמים בבית
הספר, בהם התלמידים נאלצים להישאר בהפסקות בתוך הבניין מחמת
החום הכבד השורר בחוץ, בתוספת קורטוב מקולקציית אביב-הקיץ
החדשה כזרז, הם הימים שבהם קורים דברים. גם בלילות הקיץ החמים
קורים דברים. אנשים לפעמים טועים בזה. ובכן, היה זה יום קריר
בשלהי הסתיו. כשחברותיה עמה היא ישבה ליד התנור במסדרון בית
הספר האפרורי מחכה שאולי, אולי יעבור נסיך חלומותיה, יקרא לה
והם ידהרו לעבר האופק באוטובוס קו 31 כשפחית של דיאט קולה
בידה. היום נפל הפור. בהתייעצות שנערכה בשמיים נפלה החלטה: (לא
לפני שהבוס הבהיר שהכל אבל הכל, רק בגלל שהוא החליט ונתן אישור
ושאף אחד לא יזקוף לעצמו שום דבר שלא שלו, נטולי בחירה חופשית
שכמותכם) ניתנה לה הזדמנות חד פעמית לבדוק את הנושא מקרוב
ואולי תקבל את משאלתה. אבל צריך להיות ברור שהכל תלוי בה
ובנסיך, התגבורת תבוא רק בתצורת הסיטואציה, שהרי אף אחד לא
יכפה על בחיר לבה לאהוב אותה רק משום שהיא אוהבת אותו ומתפללת
לעצמה ושאם מישהוא אחר מקשיב אז גם אליו, שהוא יאהב אותה. הרבה
בנים כבר עברו במסדרון. חלקם חמודים חלקם חכמים חלקם רגישים
ואפילו כמה חמודים חכמים ורגישים. אבל לא בהם היא חפצה. והנה
הוא עובר מדיף ניחוח בושם של "אדם" ושתי שיערות זקנו מגולחות
למשעי. היא ישבה על הריצפה מביטה בו והוא אפילו לא משפיל מבטו
לכוונה. מה צריך יותר כדי לחזק את הרגשתה? אך לפתע באופן לא
ברור הוא ניתקל ברגלה ומשתטח אפיים ארצה ממש לידה, מציל עצמו
מריסוק פנים בטוח ע"י הושטת ידיים אינסטינקטיבית אל הרצפה
הקרבה אל פניו. אתה בסדר? גמגמה מסמיקה מתרגשת מפודחת. כן,
תודה. ענה. הוא התיישב לידה מנקה ידיו מהלכלוך והשפשוף. הוא
היה צריך לדעת את שמה, הרי הם באותה כיתה! אבל הוא לא היה
בטוח. רותי. אמרה בחיוך. רותי?! ענה, איזה שם מעעעעעפן!