אני חולמת אנשים מתים.
ליל אמש חלמתי איך שלפתע נפלה לנגד עיניי על שביל אבנים מלוכלך
והכל נותר כשהיה. הרוח עודנה שרקה, האדמה נותרה אדישה. חרקים
מפזזים דילגו מעל גופתה. דום ליבה לקח ממנה הכל והותירה כחפץ,
בובת סמרטוטה פתטית אומללה, מוטלת כנועה. פעם הייתי על חודה
תלויה, פעם נכחתי שם כשגזלה מאנשים את יכולתם לתפקד בכוחות
עצמם, את יכולתם לחשוק בדבר שאינו קשור לסדיזם שלה. פעם היו לי
פחדים. אך ברגע ההוא, שמוטה למרגלותיי, ניצבתי מעליה זקופה,
"ראי איפה את עכשיו", קראתי לעברה בבוז. עכשיו היה זה תורי
לשחק בחוטים.
שברתי לה את הציפורניים הארוכות והשחורות האלה, וכססתי את העור
המתקלף שמסביב.
האמבולנס הגיע לאחר יממה, סחבו את דמותה חסרת התוכן, ביצעו
החייאה. שוק חשמלי, ועוד אחד בחזה, מזעזע אותה, מסביבה משפחה
מייבבת, פרצופיהם אינם מוכרים לי עוד, מישהו מחק את התווים.
קו ישר אדמדם על רקע שחור, וצפצוף חלוש סימנו שאין עוד סיכוי,
דינה הוכרע.
המלכה הופלה מכס המלכות.
האומנם? לא, טעות בידינו. הקו החצוף שוב רעד, תזוזות קטנטנות,
מאמצי ההחייאה נמשכים וגוררים טעם אכזבה מר שהזכיר לי שיש לי
מצפון.
ואני, בסך הכל רציתי להיות ה ש ו ל ט ת, פעם אחת, להראות לה מי
הגברת!
אך בינתיים סימני הקיום המעקצצים שלה הלכו והתחזקו, עוד רגע
אחד וכבר תשתחרר מבית החולים כשלמצחה פלסתר בודד המסתיר חצי
צלקת. ובכלל, ממתי דום לב מותיר צלקות?
זה כבר לא משנה לי שהיא לא מתה, לא מניד עפעפיי, לא מטריד
ישבניי.  
מצידי שתלך ותקטוף חרציות.