בכי
כאב
בלבול וחולשה
כך הרגשתי כשעזבת
כשהודיעו לי את הבשורה המרה
עזבתי, ברחתי
הסתובבתי ברחובות כמו זומבי
בכיתי ובכיתי, הוצאתי כל מה שהיה במלאי
עד שהגעתי לחוף המבטחים שלי והתכנסתי
ביום הסופי, האחרון בנוכחותך
לא יכולתי לבכות יותר
אך שראיתי את כולם בוכים, זה התחיל לזרום שוב מחדש
בכיתי עליהם, בשבילם
היה לי קשה לראות אותם כואבים כל כך
רציתי באותו רגע לחסל את מי שעשה את זה,
אותה מפלצת עם הרובה שחושבת שמותר לה לקחת,
לגנוב חיים שלמים ולהרוס חיים של אחרים
לחסל את מי שלקח אותך וגרם להם את הכאב החזק בלב
הכאב שכמעט מפריע לנשום,
העצב והייאוש שמפריע להמשיך הלאה
להמשיך לחיות, כשאת לא פה איתנו
היה לי חזיונות וחלומות
ראיתי אותך באש התופת
צורחת, נאבקת
עד הרגע שהפסקת, שלא יכולת יותר
רציתי להושיט לך יד, לעצור את הדם, לחבק בפעם האחרונה
ביום למחרת ראיתי אותך מחייכת אליי מהכותרות
היית טהורה וטובה, ונלקחת ללא סיבה
כל כך מוזר ומתסכל
שדווקא הטובים, האמיצים
נלקחים והולכים
כך ביום סוער אחד הצטרפנו לאותו מעגל
כועסים על החיים שממשיכים להתקיים
הבכי פוחת ומפסיק, אך הלב בפנים ממשיך לדמם
ענן שחור חג מאיים מעלינו, מחכה להמטיר עלינו את גשמו המר
ואנחנו חסרי ישע ללא הגנה, נפגעים ונופלים
לתהום העמוקה של עצמנו, שבתוכנו, שאין ממנה דרך חזרה
באותו יום השמיים נפתחו, הורידו את דמעותיהם, נסערים
הרגשתי שהם בוכים עלייך ועל כל הנשמות הטובות
שנלקחו יחד איתך, שנלקחו כל השנים הללו
בקרב, בדרכים ואפילו ברחוב, כמוך
דמעות המלאכים נפלו וניסו לנחם
כאבו, בידיעה שהם לא יכולים לעשות דבר
כדי לשנות את המצב

עכשיו אני יודעת שאת שם למעלה, לצידו
כל כך קרובה אליו
דברי איתו, תני לו מבט
שכנעי אותו להפסיק, כי זה כואב יותר מדי
אני מרגישה שאת שומרת עליי מלמעלה
מסתכלת ודואגת שאני לא אפול
עכשיו עליי להיפרד ממך בפעם האחרונה
אך אני יודעת שבמוקדם או במאוחר ניפגש, כמו כולם
בינתיים מסרי ד"ש לכולם שם למעלה בשמיים
ודעו לכם, זכרו
שאנחנו לא שוכחים, תמיד אנחנו נזכור
כי איך אפשר לשכוח?