אני זוכר שהרגשתי אז כמו משותק, שאין ביכולתי לעשות דבר ואף לא
חצי דבר. יכולתי רק לשוחח בטלפון, שזה לא נקרא דבר וגם לא חצי
דבר. אני זוכר שזו הייתה תקופה משעממת מאוד, כמה חודשים לפני
הגיוס שלי. כבר עברתי את כל המבדקים לקורס טיס, ומה שנשאר לי
זה לחכות. כולם ידעו שאני אסיים את הקורס, אבל לי זה לא היה
אכפת. הייתי משועמם, הייתי משותק, הייתי מדוכא.
אחרי חודש וחצי של דיכאון כזה, גלשה אחת משיחות הטלפון שלי עם
נועה לנושא הדיכאון שלי ולגעגועים למי שהייתי פעם. היא שאלה
מדוע אני לא משוגע כמו שהייתי פעם. צוחק, מצחיק, עושה דברים
מטורפים כמו למשל לעמוד על הגדר הגבוהה ההיא שמוצבת על חומה
בגובה 20 מטרים. הסיכויים שאפול היו גבוהים מאוד מכיוון שהגדר
הייתה דקה ורעועה ואני עמדתי עליה מבלי להחזיק בדבר, מסתמך רק
על שיווי המשקל שלי והרוח האקראית. פעם עמדתי עליה בחורף,
והרוח כמעט העיפה אותי אל התהום, אבל הצלחתי להתהפך לאחור ברגע
האחרון ולהציל את עצמי. נועה בכתה קצת, אני צחקתי, אחר כך
הלכנו לנגב חומוס אצל איברהים.
נועה אמרה לי בשיחה הזאת שאנחנו כבר לא מה שהיינו פעם, שכבה בי
הניצוץ, שאני לא מרגש אותה יותר. אם היינו זוג אז המשפט הבא
בטח היה מסיים את הקשר שלנו, אבל אני ונועה היינו חברים. סתם
חברים. לפתע היא הציעה, "בוא לעשן איתי סיגריה!", ואני הסכמתי
במן "טוב" רדום כזה שלא היה מרצה גם ילד שמבקש ארטיק. היא אספה
אותי ושמענו איזו מוזיקת דאנס מחורבנת שאני לא סובל בדרך
למרפסת. המרפסת בעצם לא הייתה מרפסת אלא מן חנייה קטנה בקצה
אחד הרחובות המרוחקים, והיינו נוהגים לשבת שם ולעשן או לצפות
בכוכבים. במרפסת גם הייתה אותה גדר רעועה שהייתה מוצבת על חומה
בגובה של 20 מטרים. בכל הדרך פחדתי, כי ידעתי שכדי להחזיר
לעצמי את הצבע, כדי להיות שוב משוגע כמו פעם, אני חייב לעלות
על הגדר הזאת שוב. אך בפעם הזאת פחדתי מאוד, כנראה בגלל שאני
כבר לא מה שהייתי פעם, וכל הדרך קיוויתי שנועה תפנה לרחוב אחר.
נועה פנתה לרחוב של המרפסת ואני כמעט הצלחתי לשכנע את עצמי
לוותר על התרגיל המסוכן. אבל הייתי חייב, הייתי חייב להראות
לנועה שאני כן כיפי, שאני יכול לרגש, שאני משוגע כמו פעם.
כמו תמיד, נועה לא אהבה את הרעיון שאני מתקרב לגדר, כי היא
ידעה מיד מה אני מתכוון לעשות. "נו די עם השטויות שלך" שמעתי
בזמן שהתחלתי לטפס. הינה אני עומד מכופף, ידיי עדיין אוחזות
בברזלים, ובעוד רגע אהיה תלוי לגמרי ברוחות ובשיווי משקל עדין.
עזבתי את הברזלים ונעמדתי באיטיות. נועה הפנתה לי את גבה כדי
לא לראות את המחזה המפחיד ואילו אני צעקתי וצחקתי. "אני מלך!"
צעקתי ופרסתי ידיי לצדדים כאילו הייתי בסרט אמריקאי בו התהום
נראית אמיתית אך היא בעצם אשליית מצלמה. "אני לא מלך! אני
מזיין את אישתו של המלך!" צעקתי חזק יותר ונועה ציחקקה. היא
היסתובבה והביטה בי, שוכחת מן הפחד, שוכחת מהשיעמום שהיה בי,
מהניצוץ שכבה בי, מהשיתוק.

היום אני משותק. כשניסיתי להפחיד קצת את נועה והתנודדתי בכוונה
על הגדר, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי את כל העשרים מטרים.
כמעט, כמעט שהצלחתי לתפוס בגדר, אך לא הספקתי. החבטה ברצפה
הייתה כואבת מאין כמוה, אך לא איבדתי את ההכרה. בתוך חצי שעה
הגיע אמבולנס שפינה אותי לחצי שנה של אישפוז בבית חולים. בחיל
האוויר ויתרו עלי, צה"ל הפסיק לשלוח לי מכתבי חיזור, כך שאת
קורס הטיס כנראה לא אתחיל ולא אסיים לעולם. עכשיו אני על כיסא
גלגלים, פחות מרגש, פחות משוגע, פחות חי, אבל לפחות משותק כמו
פעם.