את הקמטים על מצחה,
הרוויחה ביושר,
קמטים לא נמכרים בזול.
עיניה ראו עונות רבות,
היה לה מבט חכם,
יודע הכל.

החיים נתנו לה
קצת מזה, קצת מזה,
היא תמיד ביקשה עוד מנה,
גם כשהיה לה כמעט מהכל,
היא חשה ערומה, נירעדת,
מובסת בפינה.

אמונה לא היתה לה,
אולי פעם היתה,
אך אכזבה תפסה מקומה.
מי רימה אותך אישה?
מי סיפר לך אגדות
על שיבה מתוקה?

את כל הונה הורישה לאחיי,
ולי את האמונה (שלא היתה לה),
במשפט אחד
שהותיר המון מילים שלא אמרה:

"אם יזרקו אותך בלב ים, את תצעקי לה',
כי חוץ ממנו אין מי שישמע".

באותו רגע, באמת לא שמעתי את צעקתה.