-אני לא יכולה לפגוע בבן אדם, זאת אומרת אני יכולה, אבל אם
לפגוע אז לפגוע קשה או שלא בכלל.
-מה זאת אומרת לפגוע קשה?
-אני לא יכולה להסביר לך, קשה לי להסביר את זה..
-אז תפגעי בו קשה, הרי את לא רוצה אותו וגם ככה את תפגעי בו
בשלב מסוים.
-אם אני סתם אגיד לו שאני לא רוצה אותו יותר, הוא יפגע קצת
ואני לא יכולה לעשות את זה..
-אז אני אומר לך, תפגעי בו חזק!
-אני מוכנה לפגוע בו חזק רק אם אתה תהיה חלק מהעניין.
-איך אני יכול להיות קשור לזה?
-אתה תראה..
 באותו זמן בדיוק, החבר שלה בא אלינו והתיישב לידה
-אני מפריע לכם?
-לא, אתה לא מפריע מתוק שלי
 היא אמרה לו זריז כדי להיפטר משאלות מציקות נוספות ממנו ואז
שוב פנתה אלי
-אז אתה מוכן להיות חלק מזה או לא?
 הסתכלתי עליו, על החבר שלה, הוא באמת נראה ילד מסכן, והיא,
היא בחורה מדהימה, מגיע לה הרבה יותר מהיצור המציק הזה.
-כן אני מסכים.
 אמרתי לה.
-נהדר, אז תביא לי את הנשק שלך!
 בהתחלה לא הבנתי, אבל גם בהמשך לא ניסיתי להבין והבאתי לה את
הנשק. במקצועיות מדהימה לעומת אחת שלא נושאת נשק, היא הכניסה
את המחסנית לבית המחסנית של הרובה ופנתה לחבר שלה.
-מותק אתה יכול להביא לי קצת ענבים מהחדר אוכל?
-בטח, בשבילך הכל!
 הוא קם והתחיל להתרחק מאיתנו, פתאום היא זינקה על רגליה, "אם
בשבילי הכל, אז גם תמות בשבילי" היא צעקה לו ומיד דרכה את
הנשק, הצמידה אותו לשקע כתף, ולפני שהוא הספיק להסתובב היא
ירתה כדור אחד בלבד, מדויק לראש, 5.56 מילמטר, זה הספיק.
היא תפסה אותי חזק ביד, "צא מהשוק אלכס! בוא יש חור בגדר
במגורי הבנות, הגיע הזמן לעוף מפה". לא הספקתי לומר מילה וכבר
נמשכתי אחריה אל מגורי הבנות, משם דרך פרצה קטנה בגדר יצאנו
מהבסיס אל הישוב. היא גררה אותי לאורך כל הישוב ולא נעצרה אף
לא פעם אחת. לא היה לי אוויר, את המשאף שלי איבדתי אי שם בדרך,
חשבתי שאני הולך להיחנק כשלפתע היא נעצרה. מולנו עמד רכב עם
נהג בפנים, הסתכלתי אל תוך הרכב וזיהיתי אותו, זה היה הבן של
החברים של ההורים שלי שגרו בישוב, היא כיוונה אליו את הנשק
וצעקה
-צא מהרכב, ידיים למעלה!
-כן, כן, אני יוצא, כבר יוצא.
 הוא יצא מבוהל מהרכב והתחיל במנוסה מטורפת מאיתנו. הוא הספיק
לעבור בערך חמישים או שישים מטר, שמעתי פיצוץ חזק באוזן ימין
ואז ראיתי אותו נופל. "בול פגיעה" לחשה עטרת והכניסה אותי לרכב
ליד ההגה, "יאללה אלכס, בוא נעוף מכאן לפני שכל העולם יגיע, סע
לכיוון אשקלון, רק בוא נצא מהגזרה, זה הכי חשוב!". בלי לחשוב
פעמיים, הכנסתי הילוך, יצאנו מהישוב ובדרך שמענו את הקריזה של
כל הבסיסים באזור שהודיעו על מחבלים בגזרה. נסענו משם במהירות
האפשרית לאשקלון ועצרנו רק בחניון של המרינה.
הסתכלתי עליה המום
-לזה את קוראת לפגוע קשה??
-כן, אפשר לקרוא לזה אחרת?
-כן.. לא.. לא יודע.. לא ציפיתי לדבר כזה, לא חשבתי שאת
מסוגלת, חשבתי שאת בחורה עדינה..
-אני עדינה עם מי שאני רוצה להיות עדינה, כמו אתך למשל!
-וכשאני אמאס עליך אז גם בי תירי?
-לא, אותך אני אקח לרוץ עד שתיחנק מהתקף אסטמה או משהו כזה..
-תודה רבה, נחמד מאוד מצידך!
 פתחתי את הדלת בכעס ובהלה, התכוונתי לצאת. היא תפסה לי בחזקה
את היד ומשכה אותי בחזרה, התיישבתי שוב על כסא הנהג אלא שהפעם
הייתי צמוד אליה. היא הביטה בי ואמרה "אל תדאג, לא תמאס עלי
בזמן הקרוב, הסר דאגה מלבך", וכשסיימה עם המשפט המרגש חלקית,
חיבקה אותי ונישקה בעדינות על שפתי. הייתי די מופתע, ידעתי
שהיא מחבבת אותי, אבל לא ציפיתי למשהו כזה. ואז הרגשתי את זה
כמעט מיד, הרגשתי איך היא משתוללת בתוכי, במוחי ונשמתי, הנשיקה
הזו, נשיקה קסומה, היא שבתה אותי עם הנשיקה הזו, זה כמו קסם,
קסם הנשיקה.
 יצאנו מהאוטו ורצנו אל המרינה, מצאנו יאכטה, לא גדולה מידי
שהיו עליה שני אנשים. השתלטנו על היאכטה בקלות רבה מידי, באדם
אחד ירינו ואת השני הכרחנו להניע את הספינה ולהוציא אותה אל
הים הפתוח, כשהגענו לים הפתוח, ירינו גם בו ואת הגופה השלכנו
לים.
היאכטה הייתה לא גדולה אבל מדהימה, היה בה אוכל ובגדים, החלפנו
בגדים ואת המדים הצבאיים זרקנו לים. את הנשק הסתרנו מתחת לאחת
המיטות והגענו להחלטה שנפליג לכיוון יוון, חשבנו שנוכל להסתתר
שם לזמן מה באחד האיים הקטנים והאבודים. אלה היו הימים הנפלאים
ביותר בחיי. ים, שקיעות וזריחות, שקט, רומנטיקה, והבחורה
הנפלאה והמדהימה ביותר בעולם נמצאת איתי, לידי, בכל דקה ושנייה
של ההפלגה הקסומה הזו, כמו נשיקות הקסם הרכות שלה.
 ליוון עצמה לא הספקנו להגיע. בדרך עצרה אותנו סירה יוונית של
המשטרה הימית. הם פשוט קפצו אלינו ליאכטה באמצע הלילה, אנחנו
לא שמענו אותם, היינו למטה, עשינו אהבה קסומה ומוזיקה שקטה
ניגנה ברקע.
הם פרצו את הדלת למטה, תפסו את שנינו, כבלו אותנו באזיקים
והעבירו אל הסירה שלהם, הם השיטו אותנו ליוון ומיד אחרי זה
החזירו אותנו לארץ.
 רק אחרי המשפט יצא לי לראות אותה. הסתבר שהיא נשפטה על סעיף
"רצח" ואני הרי נשפטתי על "סיוע לרצח", היא קיבלה שלושים שנה
בפנים ואני עשרים וחמש, מה שנקרא כאן "מאסר עולם". כמה דקות
לפני שבאו השוטרים ולקחו אותנו למקומות שונים, היא פנתה אלי
ואמרה "אנחנו לא נתראה הרבה זמן ואתה תסבול מזה, אני לא רוצה
שתסבול, אתה יותר מידי חשוב לי, אז אני מעדיפה לעשות משהו
אחר", היא התקרבה אלי ונישקה אותי שוב, אותה נשיקה כמו בפעם
הראשונה, נשיקה קסומה שהייתה אמורה לשחרר אותי ממנה, אבל לא
יכולתי. יותר מאוחר הבנתי שבלי שום קשר לקסמים אני באמת
התאהבתי בה, אהבתי אותה עוד הרבה לפני אבל לא הייתי מודע לזה.
למרות שאני מאמין שגם הקסם עשה את שלו. עכשיו הדבר היחיד שאני
מחכה לו, הוא השחרור. אני מחכה לרגע שאוכל לראות אותה שוב
ושהיא תוכל לחלוק איתי את נשיקותיה הקסומות שוב, כמו פעם.

                                                מוקדש לעטרת
סינאי
                                                   מ.ארז
11/07/03