היא התגלגלה במורד, מליחותה נספגה ממנה לאיטה.
בתחילת דרכה היא שהתה במקום לח, עגלגל.
כעת היא יצאה לדרך לא נודעת, על משטח משופע בחדות. נקבובי.
חם.
מטה, מטה.
היא פגשה מקום מיוער, יער קוצני, חד. היא היססה.
היא הגיעה לכלל החלטה, וניסתה לפלס את דרכה מבעד היער, במורד.
כישלון, סבוך מדי לממדיה.
היא לא התייאשה, והדפה את עצמה בכוח אל העמודים שגובהם עולה
במעט על גובהה שלה.
זה נראה ככישלון, שנית.
אך לא. משהו התרחש.

לו היה לה פה, היא היתה זועקת בכאב.
לא היה לה.

היא נבקעה לשניים במרכז גופה.
שני חלקיה המשיכו להחליק במדרון, בתוך הסבך.
חלק אחד פגש במשטח נוקשה יותר. אדום, מתנועע.

לו היו לה אוזניים, היא היתה מתחרשת.
לא היו לה, למזלה.

כעת דמעה עגולה נוספת פגעה בה בעוצמה, היא לא בודדה.
היא נותקה מהמשטח, ריחפה לעשירית שניה. נמרחה על הרצפה.
היא גנחה והסתובבה על גבה.
מעליה עמד איש עצום, מזוקן קלות. צילו הוטל על הקיר מאחוריו.
לה לא היה צל, היתה בה רק השתקפות.

האיש החזיק בתמונה, מרוקן עוד ועוד מאחיותיה מעיניו.
מכה.
דמעה אחרת פגעה בה. חצי דמעה.
איחוד.

כעת ישנה שוב דממה.
הצל נמוג, האיש נעלם.
היא שיקפה כעת רק את הקיר והנמלים על הרצפה.

ראייתה התערפלה, הקיר שמולה נמוג לאיטו. התאיידה.