פוקחת עין ימין.
איפה אני? למה כל-כך חשוך כאן? בכלל, איך הגעתי לכאן?
פוקחת עין שמאל.
כמה זמן אני כבר כאן? מה השעה ובכלל - בוקר, צהריים, ערב או
לילה?
אני בוהה בתקרה, כמה שהיא נראית לי אינסופית כרגע. הכל חשוך
מסביב ואני מתקשה לזהות את המקום בו אני נמצאת. כל שאני יודעת
בוודאות זה, שאני שוכבת במיטה כלשהי. כמובן שאין לי מושג מה
קרה ואיך הגעתי לכאן. הדלת סגורה, גם התריסים והחלון. כואב לי
הראש. מאוד.
נפתחת הדלת ואני רואה דמות מתקרבת אליי, נכנס טיפה אור ואני
מזהה את פניה המלאכיות של רוני. "ילדה, איך את מרגישה?" היא
שואלת ומגישה לי כוס מים קרים. אני קמה אט-אט ולוגמת מן המים.
יש לי סחרחורת קלה. אני חוזרת לשכב. הודיתי לרוני. אני מתארת
לעצמי שאני עכשיו בחדרה. רוני ואני עושות הכל ביחד. היא תמיד
דואגת לי כשצריך ותמיד מושיטה יד לעזרה. אני זוכרת - לפני כמה
ימים נסענו לכינרת. לא רק שתינו; היו גם עוד חברים - עידן,
אייל ורועי. גם טניה היתה ואיילת, עם אלי, חבר שלה. ירדנו
לכינרת, עם תיק קטן ושק שינה, לכמה ימים, לדפוק ת'ראש, להתמסטל
קצת. אחרי הכל, כבר סיימנו ביצפר ואפשר לחגוג. נסענו בשתי
מכוניות, אייל ורועי נהגו. אז התפצלנו. הדרך לא היתה ארוכה, מה
שכן רק מוזיקה טובה! כל הדרך אייל ורועי התחרו, מי שומע
בווליום גבוה יותר. תחרות. Guns and Roses לעומת פינק פלויד.
נפגשנו בחוף.
"עדי, מה קרה? את מרחפת..." רוני נראתה מודאגת. היא שאלה שוב
ושוב אם הכל בסדר אצלי, אבל כנראה שלא שמעתי אותה, הייתי אי שם
במחשבות. "בואי ילדה, נרד למטה תאכלי משו, את לא יכולה לישון
כל היום". השעה היתה שש בערב, ירדנו למטה ואכלנו קצת במבה
ושתינו קולה. הרגשתי די טוב. יחסית. הרי רק קמתי. רוני כל הזמן
הסתכלה עליי ושתקה. גם היא אכלה במבה. אבל היא נראתה מודאגת.
נזכרתי במה שהיא אמרה לי בחוף "תיזהרי במה שאת עושה כאן,
בסדר?" ואני עניתי "רוני, מה רע בקצת לחיות?"
הגענו לחוף. הנחנו את ה"ציוד" וישר נכנסנו למים. הם היו קרים
ונעימים, ממש התאימו לחום שהיה בחוץ. אחרי איזה שעה של רחצה
במים הכל-כך מרעננים, רוני ואני יצאנו מהמים, ומאחרינו איילת
ואלי. התמקמנו לנו באיזור די שקט. הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה.
גם רוני הדליקה אחת. איילת ואלי התחילו להתמזמז קצת. רוני ואני
ירדנו עליהם קצת, אז הם החליטו למצוא מקום אחר, ועזבו אותנו.
ועוד אנחנו חשבנו שלעולם הם לא יחבבו אחד את השנייה. טוב,
נו... בערב עשינו קומזיץ קטן, ועידן ואייל פתחו נרגילה. היה
נחמד. אח"כ הלכנו לישון. בבוקר קמנו עם הזריחה. שוב כולם ישר
נכנסו למים. אני נשארתי בחוץ. ישבתי על החול, ליד האפר מהלילה
הקודם ושקעתי במחשבות. פתחתי בקבוק בירה והתחלתי ללגום. אט-אט
עצמתי עיניים, לא נרדמתי. המשכתי לחשוב עליו, ולמה הוא עשה את
זה. אבל, חפיף. אני אתגבר. סיימתי את הבקבוק השני והלכתי
לכיוון המים, רק ישבתי בהם, לא התחשק לי לשחות עם כולם. ככה
עברו יומיים-שלושה. בערבים ישבנו וסיפרנו בדיחות, או סיפורי
אימה, תלוי במצברוח. אבל משהו חסר לי.
רוני ואני יצאנו החוצה, הלכנו לטייל קצת. האיזור בו היא גרה
היה איזור די מבודד ומאוד נחמד לטייל בו, בעיקר בערב. שקט
ורגוע. התחלנו לדבר. רוני סיפרה על כמה שהטיול היה נחמד.. עד
לנקודה מסויימת. ראיתי דמעה מבצבצת בקצה העין שלה, מבקשת לצאת
החוצה. ראיתי את זה מגיע. דמעה אחת נמלטה ואחריה כבר אי אפשר
היה להפסיק. היא התחילה לספר לי בקול רועד ובמשיכות אף את מה
שקרה בלילה שחזרנו, ואז דברים התחילו לחזור לזיכרון.
לפני שעזבנו את הכינרת ערכנו "מסיבה" קטנה משלנו - בירה,
וודקה, טריפים ונרגילה. אייל לקח אחריות והבטיח לנו שלא ישתה
או משהו כדי שיוכל להחזיר אותנו הביתה. הוא ביקש גם מרועי
לעשות כך. רועי הבטיח לו, אך לא קיים. כולנו שתינו ועישנו, לא
ממש שמנו לב. רועי היה מחוק לחלוטין, וכנראה שגם אני, כי מאותו
רגע רוני היתה צריכה להמשיך לי את הסיפור. אלי לא נתן לו לנהוג
חזרה הביתה. אז שוב התחלקנו לשתי מכוניות, הפעם אייל ואלי
נהגו. אייל לקח איתו את עידן, אותי ואת רוני, ואלי לקח את רועי
(במושב לידו) ואת איילת וטניה (במושב האחורי). הנסיעה היתה
בסדר, עד שבאמצע הדרך היתה איזה פנייה חדה, ובדיוק באותו זמן
רועי החליט שהוא רוצה מוזיקה. אז הוא הדליק את הרדיו-דיסק ואלי
כיבה אותו כדי שיוכל להתרכז, ואז רועי התחיל להתווכח איתו.
איילת וטניה כבר נרדמו מזמן ולא שמו לב למתרחש. היה חושך מוחלט
והפנייה החדה היתה קרובה, אך אלי לא כל-כך שם לב לכביש. כשחבר
שלך מסומם ושתוי ומחוק לחלוטין מחליט שבא לו קצת מוזיקה ויעשה
הכל בשביל זה, ורוצה לעשות שטויות, ואתה צריך למנוע זאת ממנו,
קצת קשה לשים לב לדרך.
הכל קרה כל-כך מהר. דם בכל מקום, בכי, אמבולנס, משטרה. אייל
החזיר את רוני ואותי לבית של רוני, אחרי הכל - הייתי מחוסרת
הכרה, ונסע מיד לבית החולים עם עידן. רוני באה בבוקר. זה היה
נורא. אלי נהרג במקום ורועי היה בתרדמת. איילת קיבלה כמה חבטות
בראש וטניה היתה חבולה והמומה.
ההלוויה מחר. כל החברים יבואו, והמשפחה, ועוד חברים. אחרי
ההלוויה רוני ואני ניסע לבית החולים לבקר את טניה ואיילת,
ולראות אם יש שיפור במצבו של רועי. אני ממש לא רוצה להיות
במקום רועי כשהוא יתעורר. אולי הוא לא יזכור כלום, כמוני, אבל
זה ישב לו על המצפון. בזה אני בטוחה.