אני עוד זוכר את זה טוב מאוד, הרגעים ההם נחרטו לי בזכרון
לנצח, ואני חייל מנוסה, לא סתם ירוק.
היינו אותה חבורה, אותה יחידה כבר כמעט 20 שנה, נלחמנו בלבנון,
לקחו אותנו לשטחים, אבל שום דבר לא היה דומה לזה, היערות
הקרירים של אירופה היו המקום בו האנושיות נגמרת ומתחיל
הגיהנום.

שכבנו במארב, השעה בה השיירה של האויב היתה אמורה לעבור ע"פ
תצפיות המודיעין התקרבה. איסוף המודיעין היה נראה קל מדי, זה
הרי אלמנטרי לא לשמור על שגרה, ולמרות זאת, כבר חודש שהחוליה
עוברת כאן כל יום באותה שעה, מפטרלת בחיפוש אחרינו, לנסות
לפגוע בנו ולברוח, יש בינינו חשבון דמים ארוך.

היתה לנו משימה מיוחדת הפעם, מולנו עמדה מטרה אחת בלעדית,
להשיג את הראש של המנהיג, אבל היינו כ"כ גמורים. רצינו לחסל את
כל השיירה ולקחת מהם את כל הציוד. בנאדם, היינו מוכנים לאכול
אותם.

והנה בין כל המחשבות לפתע שומעים קולות, צעידה חרישית, אט אט
מתקרבות דמויות בעלטה, אמצע הלילה והאויר לא זז. מרחוק שמעו
יללות זאבים, זה הפחיד אותנו, זה עוד יותר הפחיד את השיירה
שנעשתה מפוחדת מן הזאבים ולא שמה לב אלינו.
אני הייתי ראש הקבוצה, תיצפתי בעזרת מגביר אור כוכבים לראיית
לילה על השיירה, הם עוד לא בטווח אש, רק שיתקרבו, זה היה
סיכון, הם היו עלולים להבחין בנו בכל רגע, אבל על מנת להצליח
במשימה הייתי צריך אותם קרובים. אני לא רוצה לבזבז את מכת האש
הראשונה שלי לשווא ושכולם יברחו, או גרוע מכך, יחסלו אותנו.
שני מוקשים המתינו לשיירה, אחד מקדימה ואחד מאחורה, לאחר
שהמפקד והמאסף יחוסלו היינו אמורים להסתער על השאר ולגמור אותם
בעזרת אלמנט ההפתעה, בתמיכה של אש המאג של אסף ורוני. עבדנו על
המארב הזה כ"כ הרבה זמן, אסור לאכזב, אסור לאכזב.

אני זוכר את זה, אני זוכר את המחשבות שלי, רק שיתקרבו עוד קצת,
עוד קצת קיבינימאט, הם לא הולכים בדיוק בנתיב המתכונן לעזאזל!
אילו מחשבות רצו לי בראש אני זוכר. לא ידעתי מה להעדיף, את
המוות, את המוות של חברי על מצפוני, המבטים המאוכזבים של אלה
ששלחו אותי למשימה, מתי לתת את הפקודה לירות?
מפקד השיירה קרוב למוקש הקדמי, עוד שתי שניות אני אתן את
הפקודה להפעיל את המוקש ואז להסתער, הנה, עכשיו!
התזמון היה מצוין, המפקד התעופף באויר, הורדנו שלושה מהם בעזרת
המאג לפני שהם הספיקו להחזיר ירייה, הם היו רבים ממה שציפינו,
ולמרות זאת הצלחתי להוביל הסתערות מוצלחת. אחד מהם הסתכל לי
בעיניים שניה לפני שחיסלתי אותו, באמת יש להם קרניים, זו לא
סתם תעמולה גזענית מה שסיפרו לנו, לחצתי על ההדק והורדתי אותו.
גמרנו את כולם במכה הראשונה להוציא אחד, הוא ברח ותפס מחסה. לא
התכוונו לתת לאף אחד לברוח, מה גם שבסיס האם שלהם היה קרוב
והמניאק יכל לקרוא לתגבורת. הוצאתי רימון, שלפתי את הנצרה שלו
וחיכיתי כמה שניות, ואז זרקתי אותו, איך שהרימון נחת הוא
התפוצץ. יוסי עשה וידוא הריגה מקרוב. זהו, המשימה הסתיימה
בהצלחה מרובה.
מהבשרים של השיירה עשינו מנגל במחנה , את הראש של המנהיג שלהם
לקחנו, כמו שתכננו, וככה ידידי הגיע פוחלץ הצבי הזה לפה, מה?
כן הספה זה עור תנין אוריגינל, אתה חייב לשמוע איך השגנו אותו!