אני זוכר, איך רקדת לפניי, בין ארונות מטבח ושיש. אני עמדתי
בצד, שותה אותך במבט ורק חושב כמה מופלאה את. איך בחרת דווקא
אותי, למה, באמת?

"הבל פיך תמים..." לחשת לי עת התכרבלנו בליל חורף מדהים אחד
בשמיכה משובצת, שלג יורד בחוץ.

אני אוהב את עיני השקד שלך, אהובתי.
בואי אל זרועותיי ואעטוף אותך בחמימות אין סופית. הקשיבי לליבי
הפועם... הוא רק בשבילך אהובה.



(חלום כזיכרון ששב אליו ממרחקים...)
"שכחת ממני?" היא לוחשת באפילה
"לא... לא! ולא לרגע אחד לא..." הוא מנשק את צווארה.
"באמת?" היא מחייכת, מתמתחת ומתפנקת בזרועותיו בחושניות. הוא
מתגרה. אוהב אותה כל-כך... הוא מתקשה... לומד אותה בלטיפות
ארוכות על גופה העירום. כל-כך מאוהב בה... היא מתקמרת מעונג,
עורה סומר, "בוא אליי... בוא אליי..." לחישות... הוא בא אליה.
הכל מוכן בשבילה. היא כה יפה... מענג אותה עד באה על סיפוקה..
הוא על סיפוקו... ליבו הולם, רוצה לחבק אותה ככה, מזיעה
ושלווה. היא מחייכת אליו ומסתובבת אל צידה השני, נרדמת.

הוא בוהה בה, נידהם. מחשבות של בילבול רציף מתרוצצות בראשו.
כיצד? אבל... איך? למה? למה?! הרי...


הוא מתעורר מחלומו, בבהלה קופץ לישיבה.
סדינו רטוב, עיניו דומעות. בוהה אל האוויר הריק, ואז מתמוטט
חזרה אחורה. מחבק את הכרית, נושך אותה חזק בעוד הדמעות
זולגות.
                                     הוא לבד.