לכל אלו שחיים בפחד
לכל אלו שעדיין חוששים
לכל אלו שאוהבים.
בשבילכם

אני חושב שאני יודע איך כל זה התחיל.
אני בן אדם כזה שהזיכרון לטווח הקצר נורא דפוק, אבל דברים
שאירעו לפני שנים אני זוכר טוב מאד.
אני זוכר שנסעתי באותו היום ברכבת. הייתי בן 22 בערך.
עליתי בתחנה בבנימינה (מה לעזאזל חיפשתי שם? אין לי מושג),
לכיוון תל אביב.
הרכבת הזו, מסוג הרכבות הישנות הללו, שבהן עדיין צריך להשתמש
בידיים על מנת לפתוח את דלת הקרון והמושבים בה עדיין מרופדים
במין סוג כזה של ציפוי דמוי עור עצרה בחריקת בלמים, עשן הקיטור
הלך והיתמר אל השמיים ומספר אנשים דהרו אל פתח הדלתות על מנת
להספיק ולעלות אל הרכבת בכדי לא לפספס אותה חלילה.
עליתי על הקרון הראשון שהזדמן לפני.
במעבר בין הקרונות עמדה חבורה של 10 חרדים שהתפללו שחרית של
בוקר (כנראה לא הספיקו לעשות זאת הבוקר בבית הכנסת).
פילסתי את הדרך בינהם והספקתי גם לשמוע מישהו מהם שהציע לי
להצטרף (אני כבר לא שם, מזמן).
יחסית ליום ראשון בבוקר הרכבת הייתה דיי ריקה.
בדרך כלל ביום ראשון בעיקר בשעות הבוקר הרכבת מלאה באנשים,
חיילים ומי לא.
אבל לא כך היה. הרכבת הייתה ריקה.
חוץ ממספר בודד של אנשים, קבוצת זקנים שכאילו יצאה לטיול שנתי
מהמרכז הגריאטרי, משפחה של חרדים עם חמישה ילדים וזוג מאוהב
שחשב שהמחר לא יגיע, ישבו והתמזמזו בפרעות, לא היו עוד אנשים
בקרון שאליו אני נכנסתי.
ברכבת ישנם מושבים (למי שמעולם לא נסע ברכבת ולא מכיר) של
ארבעה.
הם מסודרים בצורה כזו שמה שלא יהיה תמיד ארבעה אנשים יצטרכו
לשבת אחד מול השני.
התיישבתי.
למזלי לא ישב בסמוך אלי אף אחד וגם לא במושב מולי. אני לא אוהב
את המצבים האלו שמישהו מתיישב מולי ולפעמים שהמבטים מצטלבים לא
יודעים מה לעשות עם העיניים.
אני סובל באופן קבוע מבחילות בזמן נסיעה, אם זה באוטובוס או
ברכבת או בטיסות, אז החלטתי לשבת עם הפנים לכיוון הנסיעה.
את בקבוק המים המינרליים שלי סיימתי בלגימה אחת עם נטילת מס'
לא מבוטל של כדורים נגד בחילות.
הייתה שמש דיי חזקה יחסית לשעה שבע בבוקר.
אחד מילדי המשפחה החרדית התחיל לפתע לצווח בקול כל כך חזק
שכמעט וגבר על רעש הרכבת.
אמו ניסתה להרגיעו בשיר ערש באידיש אבל הוא לא הפסיק לבכות.
אביו סינן משהו שנשמע כאילו בעוד רגע ייקח את בנו התינוק
ויזרוק אותו מהרכבת.
למה הם צריכים את כל זה? גם להתחתן בגיל כל כך צעיר, גם חמישה
ילדים וגם חוסר האהבה הזה הגלוי לעין.
קרני השמש חדרו מבעד לחלון הרכבת וסנוורו את עייני. משקפי השמש
לא עזרו לי כל כך.
ניסיתי בכל הכח להוריד את הוילון שיכסה את השמש, אך לצערי
הסתבר, שמישהו מתישהו בעבר, בצורה הכי פרועה שיכולה להיות גרם
לנזק בלתי הפיך לוילון.
כנראה שאצטרך לסבול כל הדרך לתל אביב או לחילופין להחליף מושב
שבו הוילון תקין.
אבל החלטתי להישאר באותו המושב.
עצמתי את העיניים. הצלחתי להירדם קצת.
בבית יהושע הוא עלה.
עם מדי הזית שלו והכומתה בצבע התכלת.
הוא חיפש מקום לשבת ובסופו של דבר החליט לשבת במושב מולי.
אני לא יודע למה. אני לא יודע למה זה קרה. זו הייתה הפעם
הראשונה בחיים שלי (אני רק בן 22) שמישהו הצליח לגרום ללבי
להחסיר פעימה ולהרגשת מבוכה משהו בלי לדעת מה לעשות עם עצמי.
לא ברור, ממש לא ברור (וכמו שכבר אמרתי אני מרגיש לפעמים שלא
בנוח שמישהו יושב מולי ואני לא יודע מה לעשות עם העיניים).
באיזשהו שלב הצטלבו המבטים בינינו. מעין מבט של מבוכה אפילו
הייתי אומר, מצד שנינו.
הרכבת עצרה לפתע בחריקת בלמים קצת לפני הרצליה.
"עקב ניסיון התאבדות הרכבת נעצרה, במידה ויש חובש ברכבת הוא
מתבקש להגיע אל הקרון האחרון" צעק הכרטיסן בהיסטריה במערכת
הכריזה.
לי אין שום מושג במתן עזרה ראשונה אבל משהו גרם לי לקום ממושבי
וללכת לכיוון הקרון האחרון לראות מה קורה שם.
הייתה התקהלות לא קטנה ליד פתח הקרון.
מסתבר שמישהו החליט לשים קץ לחייו וקפץ מתחת לגלגלי הרכבת.
שמעתי אותו צווח. 'תנו לי למות' התחנן, 'תן לי את האקדח שלך!'
ביקש ממאבטח הרכבת.
הוא עדיין בחיים.
'מה קרה פה?' שאל אותי מישהו. זה היה אותו חייל שישב מולי.
'לא יודע' עניתי 'כנראה מישהו עשה משהו חכם שהרבה אנשים צריכים
לעשות והחליט לסיים את חייו'.
הוא חייך אלי. הוא הבין אותי.
לקח לאמבולנס משהו כמו עשרים דק' להגיע.
דרך הגישה אל הרכבת הייתה קצת מסובכת. הייתה אישה אחת שכל הזמן
שאלה "נו מתי נזוז כבר?" איזו טיפשה...
בסוף הוציאו אותו מתחת לקרון.הוא צרח בקולי קולות. הוציאו אותו
לאט לאט. נחשף פלג גופו העליון, הראש, הכתפיים, הבטן,
ואז,נחרדתי לראות שרגלו השמאלית מהברך ומטה, איננה.

חזרתי לשבת.  
גם הוא.
'לא קל' הוא אמר 'בהחלט לא קל. ואת האמת אני דיי מבין אותו'.
'כן' אמרתי ונאנחתי קלות, 'הפתרון המושלם לכל בעיותיך'.
'רק חבל שהרבה אנשים עושים את זה במטרה לחסוך לעצמם כאבים. הם
לא חושבים על הכאב שהם גורמים למי שישאר אחר כך'.
חייכנו אחד אל השני.
הרכבת התחילה לנסוע.
כנראה יצא לטובה שהקרון היה ריק.
ישבנו שם שניינו ודיברנו.
דיברנו הרבה.
דיברנו כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. לא התייחסנו לעובדה
שההיכרות ביננו החלה לפני כמה דקות.
באותו היום נסעתי לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע להסדיר את
עניין ההרשמה שלי לשנת הלימודים הקרובה.
יוני, כך הסתבר לי שקוראים לו, היה בדרכו לבסיסו במצפה רמון.
שמחתי.
שמחתי כי ידעתי שנמשיך ביחד בנסיעה עד לבאר שבע ולא ניפרד בתל
אביב.
היה לי כייף לשבת ולדבר איתו.
דיברנו הרבה.
הקשבתי לו במין הערצה מסוימת.
הסתכלתי עליו. על הפנים שלו, על השפתיים שלו שזזו ודיברו, על
העווית שהייתה לו בצד השמאלי של השפה התחתונה כשחייך.
היה בו משהו שהקסים אותי.
רצו אצלי בראש הרבה מחשבות. על זה שאולי עכשיו תהיה הפעם
האחרונה שכנראה ואני רואה אותו, על זה שפגשתי בבן אדם מקסים.
הרכבת עצרה באר שבע.
לא רציתי שהנסיעה הזו תיגמר.
ירדנו מהרכבת.
הייתה קצת המולה בתחנת הרכבת.
הרבה חיילים ואנשים שחיכו לרכבת שתצא לכיוון השני,לכיוון תל
אביב.
'אז מה?' שאלתי 'שבוע קשה יהיה לך?'
'כן,כנראה'
'ואתה יוצא בסופ"ש הביתה?'
'יכול להיות שכן'.
חייכתי בלבי.
'קח את זה' אמר ודחף לי ליד פתק.
'מה זה?'
'תפתח אחר כך. להתראות' אמר, הסתובב והלך.
פתחתי את הפתק '......054 תתקשר'.
'למה שהוא ייתן לי את מספר הטלפון שלו?' חשבתי לעצמי 'או בתור
מישהו שמעוניין להחליף מספרי טלפון בקטע ידידותי או שמא?'
'יכול להיות ש...?'
'לא'
'לא יכול להיות'
הגעתי לאוניברסיטה.
היה תור ארוך של ממתינים. 'יהיה לי  כאן יום ארוך'.
ישבתי ובהיתי בקירות.
ישבתי וקמתי וככה לסירוגין כל כמה דקות.
עברו כמעט שעתיים.
עדיין לא נכנסתי.
קמתי שוב.
הכנסתי את הידיים לכיסים. פתאום הרגשתי דף נייר שנמצא אצלי
בכיס. הוצאתי אותו ונזכרתי מה זה.
הפתק שיוני השאיר לי.
הסתכלתי עליו.הסתכלתי על הפתק הצהוב ועל כתב ידו של יוני.
כתב עגול ומלא כזה.
'למה הוא התכוון שהוא נתן לי את הפתק הזה', המחשבה הזו לא עזבה
לי את הראש.
סוף סוף אחרי יותר משלוש שעות הסתיים הסיוט.
סיימתי את ענייני באוניברסיטה.
הלכתי לכיוון תחנת הרכבת שהייתה אמורה לצאת בסביבות ארבע וחצי
לכיוון חיפה.
נרדמתי.
עצם זה שקרון הרכבת היה ריק, או שבעצם זה לא משנה, נרדמתי,
ישנתי כל הדרך לחיפה כאילו שלא ישנתי שבוע שלם.
הייתי הרוס מהיום הארוך והקשה הזה שעבר עלי.
הגעתי הביתה.
'נו איך היה?' שאלה אימי.
'היה סיוט' ,עניתי, 'יום מעייף בהחלט, אבל התקבלתי!'
חיוך של אושר עלה על פניה.
היא כל כך שמחה בשבילי.
סוף סוף היא יכולה להתגאות בבן שלה.
בנה היחיד התקבל ללימודי מדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן
גוריון בנגב.
אחרי שהתייאשה מאחותי הגדולה שברחה לחו"ל עם חבר קנדי, חשבה
שמבנה היחיד תצמח הישועה.
איזה אושר.
'אתה שומע משה' סיפרה לאבי בטלפון 'ירון התקבל!'.
זו לא הייתה השיחה היחידה. היא דאגה להתקשר לכל החברות שלה, גם
כאלו שלמדו איתה ביסודי ושאיתן לא דיברה כבר יותר מעשר שנים,
שתדענה כולן הבן שלה התקבל ללימודי מדעי הרוח והחברה
באוניברסיטת בן גוריון בנגב (פולניה או לא פולניה?).

בערב לקחו אותי הורי לאכול ארוחת ערב במסעדה יוקרתית על
הכרמל.
הם היו מלאי גאווה ושמחה שאי אפשר לתאר אפילו מה הייתה
עוצמתה.
אני הייתי עייף. למרות השינה ברכבת, הייתי הרוס מעייפות.
חלמתי על המיטה שלי, על הרגע שאניח את הראש על הכרית וארדם.
חשבתי על יוני.
הבהילה אותי עצם המחשבה המחשבה עליו. 'למה אני חושב עליו? למה
אני חושב על גבר בצורה כזו?'.
הגענו הביתה.
השעה הייתה כבר מאוחרת.
אמרתי להורי תודה על המחווה היפה שעשו עבורי ועליתי לחדר שלי.
התיישבתי על המיטה וחלצתי נעליים. את החולצה הורדתי וזרקתי
אותה על רצפת החדר.
על שולחן הכתיבה היה מונח התיק שאיתו נסעתי באותו הבוקר לבאר
שבע ורוב תכולתו הייתה פזורה על השולחן.
היה שם גם פתק צהוב עם שורות שחורות.
זה היה הפתק שיוני הספיק לדחוף לי לידיים ברגע שבו נפרדנו
הבוקר.
קמתי מהמיטה לכיוון שולחן הכתיבה ולקחתי את הפתק לידיים.
פתחתי אותו.
שוב נגלה בפני כתב ידו של יוני עם המס' הטלפון שלו.
הסתובבתי בחדר כמו סהרורי.
'להתקשר או לא להתקשר?'
הרמתי את השפורפרת של הטלפון והקשתי ......054 ניתקתי.
תפס אותי פחד מסויים.
שוב
......054 הפעם חיכיתי קצת.
קיוויתי שיענה לי התא הקולי או שזו תהיה טעות במספר.
שמעתי צליל חיוג.
אחד
שניים
שלושה
ארבעה צלצולים
לפני שהספיק להישמע החמישי, וכולי הייתי תקווה שהנה עונה התא
הקולי, שמעתי 'הלו' שקט כזה כאילו שהערתי מישהו מהשינה.
'י..ו..נ..י?' שאלתי בהיסוס ובקול רועד?
'כן' ענה לי קול מעברו השני של הקו.
'המם.... י.ו...נ..י  ז..ה  י..רו..ן מהרכבת....'
'או שלום לך' השתנה לפתע קולו, 'מה שלומך איש?'
'בסדר גמור' עניתי בקול בטוח יותר ופחות ההסני.
'איך הייתה הנסיעה שלך הביתה? ויותר חשוב התקבלת?' שאל.
'כן' עניתי לו 'התקבלתי ללימודי מדעי הרוח והחברה בדיוק מה
שרציתי'.
'איזה יופי, זה אומר שתגיע עכשיו הרבה לאזור באר שבע'
'כן, באיזשהו שלב אני גם חושב לשכור דירה באיזור'
'יפה, ככה נוכל להיפגש יותר'
'כן' עניתי (למה הוא מתכוון שהוא אומר יותר?יש איזושהי רמיזה
בדברים שלו?).
דיברנו למעלה משעה..
'תקשיב חמוד' אמר פתאום 'אני מאד עייף ויש לי יום ארוך מחר'
(חמוד?למה הוא קרא לי חמוד?)'
השתתקתי לרגע.
'למה אתה שקט?'
'המם..'
'מה אתה רוצה לשאול אותי?'
'המם...'
'אתה רוצה לשאול אם אני...?'
'כ..ן...' עניתי ברעד מסויים
'כן' ענה 'כן, אני מעדיף בנים....'
'רגע, זה אומר שאתה ה..ו..מ..ו?'
'אני חושב' ענה 'עדיין לא החלטתי אבל כנראה שכן'.
'וזה אומר ש....'
'ירון, כן, זה אומר שאני נמשך לבנים, לא רק אבל בעיקר, עצם זה
שדחפתי לך את מס' הטלפון שלי ליד זה היה מסיבה מסויימת'.
הבנתי פתאום.
הבנתי למה הוא עשה את מה שעשה הבוקר ואת החביבות שהפגין
כלפיי.
'מה איתך?'
'מה איתי?' שאלתי.
'מה איתך? מה אתה אוהב? מה אתה מעדיף'?
שתקתי שוב.
זה לא שהיה לי משהו נגד, זה לא שנגעלתי הוא משהו, יש לי חבר או
שניים שהם הומואים, אבל מעולם לא חשבתי שאני אצטרך להתמודד עם
מצב כזה.
'המם... אני... לא... יודע. הייתה לי חברה עד לא מזמן. היינו
ביחד כמעט שנתיים, כמעט והייתה אפילו חתונה, אבל זה נגמר'.
'ועם גבר?'
'עם גבר? לא ממש לא'.
'טוב אני לא רוצה להלחיץ אותך אתה בן אדם נחמד אבל אני לא רוצה
לגרום לך ללחץ.
אם תרצה אתה מוזמן להתקשר אליי שוב'
'אני אתקשר, אני מבטיח'
'טוב חמ..' הוא חזר בו
'אנחנו נדבר ביי'
'ביי'.
יום המחרת וכל הימים לאחר מכן היו מאוד קשים בשבילי.
חשבתי הרבה על הנסיעה לבאר שבע, על השיחה שלנו, עליו, כן עליו,
על העיניים הירוקות שלו, על העיוות שהיה לו בזוית הפה, על
המדים שהוא לבש.
'מה קורה לי לעזאזל? אני חושב על בנים? אני חושב על מישהו
בצורה כזו'

ביום רביעי בערב צלצל הטלפון הנייד של יוני.
'יוני זה ירון'
'שלום ירון' ענה יוני באושר מסויים 'מה שלומך?'
'בסדר' עניתי
'תגיד אתה יוצא השבת?' שאלתי
'כן, האמת היא שכל המחלקה שלי קיבלה שבוע רגילה'
'אלו ממש בשורות טובות'
'כן אני יודע'
'גם אני בחופש עד אוקטובר'
'באמת?'
'כן'
'אוי מעולה'
'למה?'
'כי אולי...'
'אולי מה?'
'אולי ניפגש?'
'מתי?'
'מתי שתרצה'
'אני פנוי עד אוקטובר'
'ביום שישי אני יוצא הביתה ובערב מגיע לחיפה'
'טוב...'
למה הוא מגיע? מה נעשה בדיוק? ואם הוא ינסה משהו?
יום חמישי היה מאוד סוער עבורי.
נסעתי עם האוטובוס למרכז העיר.
החלטתי ללכת למסע קניות. לחפש לעצמי משהו ללבוש לערב יום שישי,
כמו ילד בן 16 שיוצא בפעם הראשונה לפגישה עם החברה הראשונה
שלו.

יום שישי בערב הגיע.
הורי הזמינו את כל בני המשפחה (מי שנשאר ממנה) לארוחת ערב
לחגוג את קבלתי לאוניברסיטה.
לא הייתי שם, אמנם הייתי שם פיזית, אבל המחשבות שלי היו במקום
אחר.
המחשבות שלי היו כמה שעות קדימה.
מה יהיה? איך יהיה?
אפלטוני לחלוטין! מה רע בשני גברים שניפגשים ביום שישי בערב
ויוצאים לבלות? שום דבר.
עשר וחצי.
למה הוא לא מתקשר?
איפה הוא?
אולי הוא התחרט?
ברבע לאחת עשרה צלצל הטלפון בחדר שלי
'ירון זה יוני מה שלומך?'
'היי איפה אתה?'
'אני ממש בכניסה לצ'ק פוסט. עברתי לא מזמן את התחנה המרכזית של
חיפה'
' OK' חייכתי לעצמי ' אתה ממשיך...'  הסברתי לו בדיוק איך
להגיע לאזור המגורים שלי.

כעבור עשר דק' קיבלתי SMS  'אני למטה'
'יצאתי'
'שלא תחזור לי מאוחר' צעקה אמא (פולניה פולניה).....
'בסדר'.

למטה חיכתה לי הונדה לבנה.
בתוכה הוא ישב
הפעם הוא לבש (מין הסתם) ג'יס כחולים וחולצת טריקו  לבנה וברכב
היה ריח של בושם מעולה.
'מה נשמע גברבר?'
'אני בסדר איך הייתה הנסיעה?'
נסענו.
הכביש היה ריק.
היה נראה כאילו יש לנו את כל הלילה.
הכרתי איזשהו פאב מעולה בקריות והחלטתי להכיר אותו ליוני.
היה מעולה,
היה ערב בהחלט מעולה,
כל מני בחורות שהיו שם פלירטטו איתנו הרבה באותו הערב, אבל זה
לא עניין לא אותו והאמת גם לא אותי.
היינו שטופים באלכוהול.
שתינו הרבה.
'אין מצב שאתה נוסע ככה לבית יהושוע' אמרתי לו.
'אז מה בדיוק אתה רוצה שאני אעשה?'
'המם... תבוא לישון אצלי?'
'ומה יגידו ההורים שלך?'
'אני אגיד להם שאתה חבר מתקופת הצבא, שיצאנו לבלות בחיפה ובגלל
ששתית הרבה לא רציתי לתת לך לנהוג במצב הזה עד בית יהושוע'
'אתה בטוח?'
'כן אל תדאג'.
הגענו אלי הביתה 'תהיה בשקט ההורים שלי יישנים'
'ירוני זה אתה?' שאלה פולנייה
'כן אמא זה אני לילה טוב'
'לילה טוב ירוני נתראה בבוקר'
'לילה טוב' פולניה לחשתי
'חחח' צחק יוני 'גם אתה סובל מזה אה?'
'כן מה לעשות, העם הפולני עם קשה...'
עלינו לקומה השנייה לחדר שלי.
'יו יש לך את הדיסק של "spirits of the world " איך אני אוהב
את האוסף הזה, אפשר?' שאל בהתלהבות.
'כן בטח' עניתי ונעלתי את דלת החדר שלי.
החלה להתנגן ברקע מוזיקה נעימה שקטה ומיוחדת.
'אז איפה אני יישן?'
'יש לי רק את המיטה וחצי שלי תישן אתה עליה אני אשן על השטיח'
'נראה לך? אני אשן על השטיח ואתה על המיטה'
התחלנו להתווכח, ויכוח שבהפך לדחיפות ההדדיות, דחיפות ההדדיות
שהפכו לדחיפה שלי על המיטה ותוך שניה בלי הכנה מוקדמת מראש
מצאתי את עצמי שוכב על הגב, יוני שוכב מעלי השפתיים שלו קרובות
לשלי והוא רק מחכה לתגובה ממני.
הרמתי קצת את הראש לכיוונו וטעמתי את קצות שפתיו.
הוא נישק אותי.
משהו בנשיקה הזו היה לי מוזר מצד אחד, בכל זאת זו הפעם הראשונה
שאני מתנשק עם גבר, אבל מצד שני משהו בנשיקה הזו היה בשבילי
מיוחד, קצת זיפי זקן, קצת טעם מוזר אבל המשכתי, נישקתי אותו
בחזרה בהתלהבות, בלהט.
אני לא אמשיך ואספר את כל מהלכו של אותו הלילה כי מה שהיה שם
על המיטה וחצי ההיא ישאר תמיד אותו סיפור מיוחד שהיה ביני לבין
יוני.
נרדמנו.
נרדמנו מחובקים.
התעוררנו בבוקר למחרת בערך בשעה אחת.
ההורים שלי לא היו בבית.
אמא שלי השאירה לי פתק על שולחן המטבח 'ירוני בוקר טוב. נסענו
לבקר את סבתא בבית הזקנים נחזור בערב'
איזה כייף יש לי את כל היום לבד עם יוני.
'בוקר טוב יפיוף'
'בוקר טוב גם לך' חייכתי 'איך ישנת?'
'מעולה' הוא ענה
'הוריך לא בבית?'
'לא והם יחזרו מאוחר'
'זה אומר שיש לנו את כל היום ביחד?'
'כן....'
'מעולה'
המשכנו לבלות את כל אותו היום ביחד ובמהלכו חשבנו שאם הוא
ברגילה ואם אני בחופש עד תחילת
הלימודים באוקטובר אולי ניסע ביחד בשבוע הבא לאילת לנוח קצת
לפני הבלאגן שיהיה לשניינו.
החופשה באילת הייתה במקום במיוחד בשביל יוני.
הוא סיפר לי שהגדוד שלו אמור להיכנס לעזה מיד אחרי הרגילה.
הבטחתי לו שתהיה לו חופשה שהוא לא ישכח בחיים.
וכך היה.
לא הגדרנו שום דבר.
לא הגדרנו אם אנחנו זוג או לא.
אני הייתי קצת מבולבל והאמת היא שגם יוני. למרות הנסיון שהיה
לו הוא היה בארון. ההורים שלו לא ידעו דבר וחצי דבר על החיים
הכפולים שהוא מנהל והאמת היא שגם אני הייתי הפרטנר הראשון שלו
שהיה איתו משהו רציני (אם אפשר להגדיר זאת כך).
הקשר ביני לבין יוני הלך והתהדק. ככל שעבר הזמן חששתי מהיום
שבו אצטרך לעבור לבאר שבע כי ידעתי שיוני אמור להשתחרר בעוד
כחצי שנה ואז יהיה מאוד קשה לראות אותו.
באחת השבתות שיוני בא לבקר אותי במקרה נוצר מצב שההורים שלי
היו בבית.
אמא שלי הייתה במטבח ואבא שלי ישב בסלון וקרא את מוסף השבת של
העיתון.
'אבא אמא תכירו זה יוני'
'שלום יוני מה שלומך?' שאל אבי בחביבות מוגזמת משהו
'שלום נעים לי מאוד' ענה יוני במבוכה וברח למעלה אל החדר שלי.
'מי זה הבחור?' שאלה אימי 'הבן של מי הוא? אנחנו מכירים את
ההורים שלו?'
'לא אמא אתם לא מכירים' עניתי 'אנחנו מכירים מהצבא היינו באותו
הבסיס'
'אז איך שמעולם לא שמענו עליו?'
'כי לא את כל החברים שלי מהשירות הסדיר הכרתם מה לעשות' עניתי
בחזרה ועליתי לקומה השנייה.
'אוי פולנייה משגעת אותי' סיננתי.
'אל תדבר ככה היא דואגת לך'
'אני יודע אבל היא משגעת אותי לפעמים'
הפעלתי את המערכת
שמתי את הדיסק הראשון ששמענו ביחד בערב הראשון ההוא
הדיסק שיוני התלהב ממנו.
ישבנו על המיטה.
התקרבתי אליו והצמדתי לו נשיקה על השפתיים.
'אני אוהב אותך יוני שלי' אמרתי לו
'גם אני אוהב אותך ירוני שלי'
התנשקנו בלהט.
'הבאתי לכם לימ....'
רעש נפילה של מגש ואחריו נפץ של זכוכית נשמע לפתע
שכחתי לנעול את דלת החדר שלי.
אמא שלי עמדה בפתח החדר, כולה רועדת ומבוהלת, המומה מהמחזה
שנגלה בפניה.
'מה אתה עושה לבן שלי' צעקה
'משה תגיע לכאן מהר'
'מה קורה שם?' צעק אבא שלי מלמטה
'תגיע לכאן מהר!'
אבא שלי עלה למעלה.
יוני ואני ישבנו על המיטה קפואים במקום.
נתפסנו.
אחרי חודשיים תפסו אותנו על חם ועוד אצלי בבית.
'תעוף מכאן' צעק עליו אבא שלי 'אני לא רוצה לראות אותך ליד הבן
שלי!'
'לא אבא לא' צעקתי על אבא שלי בחזרה 'אתה לא מבין'
'אין לי מה להבין אני לא רוצה לראות את הזוהמה הזו בבית שלי'
אבא שלי צעד לכיוונו של יוני, הרים אותו בכוח מהמיטה, תפס אותו
ביד, הספיק להחטיף לו סטירת לחי וגרר אותו למטה לכיוון דלת
הכניסה.
אמא שלי נשארה בהלם מוחלט.
'הבן שלי הומו'
אותו ערב היה ערב מאוד סוער בבית משפחת אלמוג.
'מה זה צריך היה להיות?'
'מחר בבוקר אנחנו לוקחים אותך לדר' מזור' (חבר קרוב של ההורים
ופסיכולוג במקצועו).
וכך היה למחרת.
חודש של ייסורים עבר עלי.
כל שיחת טלפון, כל יציאה שלי מהבית הפכה להיות כמו מעקב של ה
FBI אחרי פושע מלחמה.
חודש אוקטובר הלך והתקרב.
לא ידעתי איך אני אתחיל בכלל את הסמסטר ראשון.
הייתי בדיכאון רציני.
מיוני לא שמעתי בכל החודש הזה.
המצב הנפשי שלי הלך והתדרדר עד שבוקר אחד לא הצלחתי לקום
מהמיטה. היייתי ממש משותק.
האמבולנס לא אחר להגיע.
באותו היום כבר אושפזתי בבית חולים פסיכאטרי.

אין סיכוי לבן גוריון
לא השנה בכל אופן.

שנה
שנה שלמה ישבתי במקום ההוא.
היה לי נורא.
בכיתי הרבה
מרוב שבכיתי נקרעו לי נימים באף.
חשבתי גם כמה פעמים לשים קץ לייסורים שלי אבל בפעמים שבהם
ניסיתי עצרו אותי בשנייה האחרונה.
עברה שנה.
יום השחרור הגיע.
אבא שלי הגיע עם הפיאט שלו לאסוף אותי.
'אז מה שלומך ירוני שלי?' שאל בעצב
פתאום הוא נזכר
פתאום הוא נזכר אחרי שנה שלמה הוא נזכר לשאול אותי מה
שלומי?!?!
משה אלמוג, אבא שלי, שכל החיים היה שם בשבילי, נעלם לי מהחיים
במשך שנה שלמה.
שתקתי
חגרתי את חגורת הבטיחות ושתקתי כל זמן הנסיעה לחיפה.
'ירוני מתוק שלי' פתחה אמא שלי את הדלת ורצה אלי בצביעות
לשמה.
אני לא צריך את כל זה
את כל הצביעות והגועל נפש הזה שפתאום הם מפגינים כלפי.
עלתי לחדר השינה שלי.
הוא נשאר בדיוק כמו שהשארתי אותו ביום שעזבתי.
נשכבתי על המיטה.
המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה על יוני.
יוני שלי
איך התגעגעתי אליו.
הרמתי את הטלפון.
חייגתי
חייגתי אל הסלולארי שלו.
'קו הטלפון שאליו חייגת אינו זמין כעת אנא נסה במועד מאוחר
יותר' הוא לא היה זמין, או שהחליף מס' או שהוא לא זמין.
חייגתי אליו הביתה.
'הלו' ענה לי קול צרוד מצידו השני של הקו.
'שלום יוני נמצא?'
'יוני? איפה יוני? איפה יוני שלי' התחיל להשמע בכי מהצד השני.
זו הייתה אמא שלו
'יוני לא פה. הוא לא פה הוא לא יבוא יותר'
'מה זאת אומר לא יבוא יותר'
'מי זה מדבר?'
'זה ירון'
'ירון? מי זה ירון?'
'ירון חבר שלו מהצבא'
'ירון איפה אתה היית בשנה האחרונה? לא שמעת?'
'שמעתי מה?'
'יוני התאבד לפני שמונה חודשים. מצאו אותו בעמדת השמירה שלו עם
הנשק לצידו. יוני מת הוא איננו...'
שפופרת הטלפון נפלה לי מהיד
'יוני שלי איננו' המשכתי לשמוע את אמא שלו צועקת
'יוני שלי איננו' מילמלתי לעצמי 'יוני שלי'.
נפלתי על המיטה והתחלתי לבכות. בכיתי הרבה, בעיקר על זה שלא
ראיתי את יוני שנה שלמה ועכשיו אני לא אראה אותו יותר לעולם.
כעבור שבוע החלטתי לקום ולנסוע לבית יהושוע לביתו של יוני.
אשה עם חלוק פתחה לי את הדלת.
ריח חזק של אלכוהול ועננת עשן סיגריות היו באוויר.
'שלום אהובה' פניתי אליה 'אני ירון, חבר של יוני'.
אהובה הכניסה אותי פנימה.
הבית היה מבולגן.
הסתבר לי, פרט שיוני לא סיפר לי אף פעם, שהוא היה בן יחיד
במשפחה חד הורית. אביו נהרג עוד לפני שיוני נולד במלחמת שלום
הגליל.
'הנה זה החדר של יוני שלי' אמרה לי אהובה ופתחה דלת עשוייה
מסגרת עץ שבמרכזה זכוכית עתיקה.
'פה הוא חי 21 שנה'
'החדר של יוני שלי' חשבתי לעצמי.
'אני אלך להכין לך כוס קפה'
נכנסתי פנימה והתיישבתי על המיטה.
הסתכלתי על החדר שלו.
למרות שעבר זמן עדיין היה באוויר ריח הבושם שלו שכל כך אהבתי.
הרשתי לעצמי לפתוח את המגרה שהייתה בשידה שעמדה ליד המיטה.
בתוכה הייתה מונחת מחברת גדולה שעליה היה רשום בגדול 'יוני'.
הוצאתי אותה.
בדפים צהובים עם שורות שחורות (הזכיר לי משהו...) וכתב יד
עגול, תועדו עשרות שירים ומחשבות שעברו ליוני שלי בראש.
מסודרים בסדר מופתי לפי תאריכים.
פתאום נפלה מתוך המחברת תמונה
תמונה של יוני ושלי.
בגב התמונה היה רשום 'ירוני שלי ואני באילת' ('ירוני שלי' כבר
אז הייתי ירוני שלו).
ואז נפל עוד משהו, משהו שגרם לי לרצות לקום ולקבור את עצמי בו
במקום.
מעטפה חתומה שעליה כתוב היה 'לירוני שלי'. לא זזתי. לא חשבתי
אפילו לרגע להתכופף ולהרים את המעטפה מהריצפה.
כעבור כמה דקות העזתי והרמתי אותה.
לאט לאט קרעתי את שולי המעטפה והוצאתי ממנה שלושה דפים צהובים
עם שורות שחורות כתובים ומלאים משני צידיהם.

'ירוני שלי אהובי היחידי
אני לא יודע בכלל אם אי פעם תקבל את המכתב הזה. אני כותב אותו
אליך בידיעה שאם אתה קורא אותו אז אני כבר לא כאן.
קשה לי עם זה, ירוני שלי, קשה לי עם זה שאנחנו לא ביחד וקשה לי
עם זה שאתה לא כאן איתי עכשיו מחבק אותי, מנשק אותי, איתי.
מפריעה גם העובדה שההורים שלך הגיבו איך שהגיבו. פחדתי שאמא
שלי תגיב באותה הצורה.
פחדתי שהיא תעיף אותי מהבית או תשלח אותי לכל מני פסיכולוגים
ובמקרה הגרוע ביותר שגם אני אגיע באיזשהו שלב לבית חולים
פסיכיאטרי.
אני לא יכול להמשיך ככה, ירוני שלי, קשה לי עם זה....'

המשכתי לקרוא את המכתב והמשכתי לבכות ותוך כדי נכנסה אמא שלו,
התיישבה לצידי, חיבקה אותי, ליטפה לי את הראש ורק לחשה ' אני
יודעת, אני יודעת'