אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת. נכנסתי, והמים התחילו
לזרום עלי. התחלתי לחפוף ולסבן את עצמי, ואז- כאילו כלום- הכל
נעלם. ה-כ-ל. כל רגש, כל תחושה, כל סנסציה וחטא וטוהר ורע וטוב
והכל. זה פשוט נפל עלי, ב-Boom שכזה. זה היה ממש מוזר, כי פעם
כל מה שקיוויתי לו זה שהכל ייפסק, שהכל יעלם ועכשיו זה קרה.

אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת. עכשיו כבר לא עמדתי,
עכשיו ישבתי, כשהמקלחת עדיין מזרימה את כל הכעס שלה עלי. אני
לא זוכרת אם המים היו חמים או קרים, כי לא הרגשתי את זה,
הרגשתי רק את המים עצמם. למעשה, הרגשתי כמו בועת סבון, שהמים
פשוט עוברים דרכה ומנפצים אותה בדרך. לשניה, היה נדמה לי
שהרגשתי כמו דלי ושאני פשוט מתמלאת במים, אך אפילו המים לא באו
למלא את מה שהיה חסר לי ונסחפו במורד הזרם אל הביוב, יחד עם כל
שאר הדברים שהיו פעם קשורים אלי.

אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת. מעבר המים כבר החל להיסתם
והם לא ממש ירדו. בין אם זה היה בשל הרגשות והמחשבות שנתקעו
שם, או סתם מכמה שערות של מי שהתגלחה כאן אחרונה, איני יכולה
לספר לכם. השענתי את הראש לאחור, והתרכזתי בצליל הנפלא שהיה
משהמים זרמו לי מהראש
                                                 דרך הראש
על הראש
ונגעו במים שמתחתי. הצליל הנפלא הזה - כמו של גשם.

אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת ובעצם, כשחשבתי על זה, על
הגשם- כלומר, תהיתי אם אולי אלהים או אפילו האלים עצמם מתחילים
לבכות עלי. אולי אפילו השמיים ריחמו עלי. עכשיו כבר לא יכולתי
להבדיל בין הדמעות שלי לבין הדמעות שיצאו מהמקלחת. שניהם זרמו
לי על הפנים והתווספו לכל שאר המים שהיה באמבטיה, שעכשיו הגיעו
לי עד לבית החזה, כשאני עוד בישיבה.

אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת, בנוסף לכל שאר הדברים
שניסיתי להטביע. וחשבתי, אולי זה שאיבדתי את עצמי, היה הדבר
הכי טוב שיכל לקרות,  לטובת האנושות, כמובן. כשמדברים על אם זה
לטובתי, אז האנושות מובילה ב-1:0. לעזאזל, כל הסבל והכאב
שהבאתי על פני אחרים, וזה אפילו לא הגיע להם. כל הפעמים
שביקרתי את החברה משביקרו אותי, ובעצם- אולי רק אני זאתי שהיתה
באמת זקוקה לביקורת. כבר איבדתי את עצמי, מה יהיה האובדן הגדול
בלהוציא את גופי מהעולם הזה, כך שכל גופי יוכל לנוח על משכבו
בשלום. קיפלתי את רגליי קרוב לגוף שלי, והזזתי את התחת שלי
כמעט עד לקצה האמבטיה, כל שיהיה מקום בשביל כל הפלג גוף
העליון, יחד עם הראש, והתחלתי להישען לאחור.

אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת. שכבתי בתוך המים, כאשר
מעל הראש שלי היה לפחות 15 ס"מ עומק מים. דחפתי בדפנות האמבטיה
כדי להחזיק אותי למטה, שלא אצוף, שלא אקח אוויר. רציתי רק לצוף
כשהכל נגמר, וציפיתי שזה יקח עוד כמה שניות עד שאאבד הכרה, כי
הייתי שם כבר כמה זמן. לעזאזל, כמה זמן זה לוקח?!

אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת והטלפון צלצל. שיט, אמא
אמרה לי לענות שהיא לא כאן, היא מצפה לשיחה מאוד חשובה. נו,
אולי הם יוותרו. למה זה עדיין מצלצל?! בצלצול ה-11, קמתי, חצי
עטפתי את עצמי במגבת, וניגשתי לענות.
  "הלו?"
  "אני אוהב אותך!" הוא אמר. יא אלהים, איזה חבר מקסים יש לי.

  "תודה" עניתי.
  "מה שלומך?" הוא שאל.
  "לא משהו" עניתי, מטפטפת ועם סחרחורת קלה.
  "אני מבין" הוא אמר, וניתק. אבל זה הקטע - הוא לא הבין.

אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת. חזרתי לחדר האמבטיה,
וישבתי על הרצפה ונשענתי על דפנות האמבטיה. ןעד הבוקר, אני עוד
כאן, עדיין חצי עטופה במגבת, רושמת על הארון מגבות עם איזה
עיפרון לעיניים שמצאתי כאן על הרצפה, כי רק עכשיו נפל לי
האסימון, ש:
אתמול ניסיתי להטביע את עצמי במקלחת.