"יש לך אש?" הוא שאל אותה, "תמיד" היא אמרה. הוא הוציא את
החפיסה מהכיס והציע לה גם אחת "אני לא מעשנת" היא ענתה.
היא הדליקה את הסיגריה והוא שאל אותה למה יש לה אש אם היא לא
מעשנת, היא חייכה, "שירן", "רונן" הם לחצו ידיים.
היא הסתכלה על השעון "יש לך איפה להיות?"  היא שאלה אותו,
"לא ממש" הוא ענה, "יופי בוא" היא משכה אותו קדימה.
הם שדדו מכולת ועשו את זה כמו שפנים כל הלילה, השדיים הקטנים
שלה בכפות הידיים המיוזעות שלו והנשימות שלה, כל נגיעה הייתה
צריבה ששרפה את רקמות העור שלהם.

הגעתי הבייתה, היא הייתה בשירותים מול הראי,
תפסתי אותה, לא חשבתי שהיא תעשה דבר כזה.
החזקתי לה את הזרוע ממש חזק שאפילו הרגשתי את דפיקות הלב
המהירות שלה מהכאב "חתיכת זונה!" צעקתי עליה.
סטרתי לה, לכלבה הזו היה מגיע יותר, אבל לא היה לי זמן לחשוב.
גירדתי את הזקנקן שלא הספקתי לגלח הבוקר...
היא מושיטה את היד לכתף שלי ומזילה דמעה,
אני כולי מיוזע ומסריח והיא עוד נוגעת בי, מטומטמת.
אני עוד חושב מה לעשות "מה את רוצה שאני אעשה עכשיו?" שאלתי
אותה... היא הייתה נראית כאילו לא ידעה מה אני מקשקש...
טיפשה.
שמטתי את הזרוע שלה, התיישבתי על המיטה.
הייתי כולי מבולבל, ניסיתי לחשוב בבהירות.
הג'ינס היה על הריצפה, הרמתי אותו והוצאתי חפיסת מרלבורו לייט,
שאלתי אותה אם יש לה אש, תמיד יש לה.
הדלקתי את הסיגריה ונשכבתי לאחור על המיטה, הרגשתי את הזיעה
שלי בגב נספגת על הסדינים.
החדר התמלא עשן והיא השתעלה חלש וניסתה להתרגל לסירחון.
הרגשתי מגורה, אני לא יודע למה אבל מסיבה כלשהי כל מה שרציתי
לעשות באותו רגע זה לסובב את הכלבה הזו ולהביא בה מאחורה.
וידעתי שאני מסוגל, כי עכשיו היא לא תעז להוציא מילה...
שמתי את הג'ינס וסגרתי את הכפתור, לא יכולתי לסבול את זה,
הצמדתי לה את האקדח לרכה השמאלית שלה,
"רונן" היא בכתה.
לחצתי על ההדק.

הלכתי לשירותים לשטוף את הפנים והוצאתי מהכיס חבילה עבה של
שטרות ואת תעודת הזהות שלי... 1730 שקל, רונן שטיין מרמת גן.