והיא רק בת שש עשרה, אך נשמתה כבת שישים,
כבולה בזכרונות עבר ונוסטלגיה לחיים.
שלשלאות של ייאוש מרתקות אותה לתחתית,
מכסה את הטירוף במסיכה דמוי אנושית.

רואה דברים שרק היא רואה,
בוהה באוויר מתערבב עם שנאה,
נשארת אדישה; מאבקים נפשיים שגמרו לה ת'כוח,
כל מילה או אדם מעלים זכרונות שהיא מתאמצת לשכוח.

מתיישבת ליד איש זקן ברחוב ליילי,
הדמעות בעיניה הן כבר פרט שולי.
הזקן כבר הלך, עזבו כבר כולם,
נשארה לבדה יושבת כאן,
תוהה וחולמת לגבי סוף העולם,
לא הולכת, כי אין לה לאן...

וכולם חושבים שהכל בסדר שם בפנים,
אף אחד לא מתעניין מה עברה כבר בחיים,
סטיותיה החברתיות גורמות להם צחוק,
לא יודעים שרוקמת היא מוות מתוק,
לאלה שעזבו, ולאלה שפגעו, והיכו, וצחקו,
לאלה שריחמו ואלה שבגדו, לאלה שנפטרו,
לאלה שתהו, וחשבו,
לאלה שריכלו, וניסו... אהבו...
לאלה שנטשו...
לאלה שהרגו...