"מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי.
"מה?" עניתי, תוהה.
"כן דניאל, מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי שוב.
היינו בדרך החוצה מבית הספר, לבד. היום הזה היה לי קשה במיוחד,
הרגשתי פשוט רע, ורציתי לדפוק את הראש בקיר בכל פעם שמישהו אמר
את המילה 'אהבה' בסביבה שלי. היא כנראה שמה לב לזה. זה מה שכל
כך אהבתי בה, הרגישות.
"מה אני רוצה... אני רוצה להיות מאושר" עניתי לה והבטתי בנורית
בעיניים עצובות.
"ולמה אתה לא מאושר?"
"כי קשה לי. קשה לי לחיות ככה, לבד. אני חי לבד. עם כל זה שיש
מסביבי המון אנשים, אני מרגיש כל כך לבד, כל כך בודד"
"בודד?! היא שאלה בתדהמה. "על מה אתה מדבר? יש לך חברים, לא?"
"כן. אבל זה לא העניין."
"אז מה העניין?"
"העניין הוא שאני רוצה משהו אחר, משהו שונה. אני רוצה מישהי
שתמיד תהיה שם בשבילי, שתמיד תתמוך בי. וכמובן, שאני אוכל
להיות שם גם בשבילה."
"זה יבוא", נורית אמרה לי, בקול הרך שכל כך אופייני לה, בערך
בפעם המאה בשנה האחרונה.
"אבל מתי? כבר נמאס לי. נמאס לי רק לשמוע שזה יבוא ולא להרגיש
את זה. נמאס לי רק לחשוב על זה. נמאס לי להיות לבד" אמרתי
והרגשתי לאט, דמעה מחליקה על הלחי.
"די דניאל, רק אל תבכה"
"אני לא בוכה", אמרתי, ומחיתי את הדמעה, הבודדה.
"יופי. ככה יותר טוב."
"ומה את רוצה?" שאלתי אותה.
"אני.. אני.. אני חושבת שאת אותו הדבר כמוך"
"ואין לך את זה?"
"כמוך כמוני"
"ומה חסר לך בחיים כדי שיהיה לך את זה?"
"אהבה" נורית ענתה לי והרגשתי איך הלב שלי טס מהמקום הטבעי
שלו, לכיוונה.
"ואת מאמינה שהיא תבוא?"
"אני מנסה להאמין... אבל זה קשה, וזה רק הולך ונהיה קשה יותר
ויותר מיום ליום."
אוי לא, עכשיו את?" אמרתי לה כשראיתי דמעה זולגת מעינה. "די,
אני לא יכול לראות אותך ככה. אני עוד שניה בוכה שוב."
"לא!" היא פלטה, וחייכה.
"או, ככה יותר טוב." אמרתי גם אני, והתאמצתי לחייך.
באותה השניה, הגיע האוטובוס לו חיכתה נורית. רגע לפני שהיא
עלתה, אמרנו אחד לשני שעוד יהיה טוב ונפרדנו. המשכתי להתבונן
לכיוון האוטובוס גם אחרי שהתחיל לנסוע, והחיוך נעלם מפניי.
"אני רוצה אותך" אמרתי לעצמי, התיישבתי על ספסל קרוב, התקפלתי
לתוך עצמי, ובכיתי.