[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דה ליטל פרינס
/
אני אוהב אותה

"אני אוהב אותך." אמרתי לה, שתי דקות אחרי שביקשתי ממנה בהפסקה
לצאת איתי שניה מהכיתה.
"מה?!" היא שאל כשעיניה נועצות בי את המבט המדהים הזה שגרם לי
להתאהב בה.
"כן." עניתי לה, מנסה אולי להבהיר לה את הרגשתי אליה.
"אני.. אני... אני לא מאמינה... אתה לא רציני, נכון?"
"לא הייתי אומר לך דבר כזה אם לא הייתי מרגיש ככה באמת"
"אני לא מאמינה... אתה רציני... ממתי...?" היא מלמלה.
"לא יודע. פשוט גיליתי שזה ככה יום אחד... בבת אחת..."
"ולמה לא אמרת כלום?"
"לא יכולתי. פשוט לא יכולתי להוציא את זה ממני". ובאמת שלא
יכולתי, עד היום. אתמול בלילה, כשכמעט בכיתי, הבנתי שזהו זה.
זה או שאני מספר לה וחוטף את המכה הזאת בבטן, או שאני פשוט
מתפוצץ. העדפתי כנראה, את האפשרות ראשונה.  ואז, באותו היום,
אחרי שעור מתמטיקה, ולקראת סוף השבוע, החלטתי שזהו זה- it's
now or never.
וביקשתי ממנה לצאת איתי לשניה מהכיתה, והיא באה, צוחקת כהרגלה.
יש לה צחוק מדהים. זה רגע של אושר לשמוע אותה צוחקת. ואז התנהל
הדיאלוג ההוא, והיא לא האמינה שזאת שדיברתי עליה כל הזמן, זאת
היא. והסברתי לה שפשוט לא יכולתי לספר לה, אחרי כל זה. אחרי
שחשפתי את עצמי ככה בפניה. והיא נעצה בי את המבט הזה, ואני
השפלתי את העיניים שלי אל הרצפה, כמו ילד שנתפס כשהוא גונב
משהו. והיא לא ידעה מה להגיד, וגם אני לא.
"אז מה עכשיו?" שאלתי אותה, מנס למצוא את דרכי, אולי את
דרכינו.
"עכשיו? אני... אני לא יודעת... מה אתה רוצה שיהיה עכשיו?"
"גם אני לא יודע" הבטתי בה בעיניים עצובות.
"אז למה סיפרת לי?"
"כי הייתי חייב. אם לא הייתי עושה את זה הייתי מתפוצץ דיי
מהר."
"אני לא יודעת מה עכשיו. מה שבטוח הוא שאני צריכה לנסות ולהבין
את זה, לעכל את זה. אתה מבין?"
"כן, בטח. מה שאת רוצה".
"ומה אתך?" היא שאלה. אלוהים, זו שאלה שכל כך אופיינית לה.
"אני אהיה בסדר. אני אסתדר." ידעתי שלא. ידעתי שזה יהיה הדבר
הכי קשה שאני הולך לעבור בזמן הקרוב. לילות בלי שינה, שעות של
נגינה, של מוסיקה, של בריחה. אבל זה תמיד יתפוס אותי. בטח
באמצע הבלדה מ- porgy and bess''. זה תמיד קורה לי שם. וגם
חורף עכשיו. החורף גורם לי דיכאון, אבל אני עדיין אוהב אותו.
"אני מצטערת" היא אמרה לי בקול רך. "אבל אני חייבת קצת זמן
בשביל להבין את זה."
"יש לי רק בקשה אחת. קטנה." הייתי חייב.
"רק תגיד".
"נוכל לפחות להישאר כמו מקודם? כלומר... כמו עד עכשיו? בלי מתח
בינינו או משהו כזה?"
"זה מה שאני רוצה"
באותו רגע, זה קרה לי שוב. רציתי שוב לבכות. ולא מעצב. אלא
מאושר. הייתי מאושר שאני מכיר אותה, ולא משנה באיזו צורה.
הייתי מאושר לרגע. ולא חשבתי על מה שיבוא, חשבתי רק על עכשיו,
על זה שאני עומד איתה בחוץ עכשיו, וקר, ואני מביט לתוך העיניים
המדהימות שלה, ואני מאושר. אבל ברגע שהבנתי שהיא לא ממש, זה
כאב לי, והבטתי שוב לתוך עיניה.
"את תהיי בסדר?"
"כן. בטח"
"בטוחה?, כי אם לא אז..."
"אז מה?"
"אז... תגידי לי משהו. שאני אדע. שיכאב גם לי"
"אני אגיד"
"עכשיו אני יכול להיות רגוע."
"אני שמחה"
"בואי נחזור פנימה"
וחזרנו, שוב צוחקים, אבל רק מבחוץ. כי לכל אחד מאתנו זה היה
קשה איכשהו. ורציתי שלי זה יהיה קשה יותר. כי היא כל כך נהדרת,
שזה פשוט לא מגיע לה. לי כן. לה לא.
אני אוהב אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בנות-
אי אפשר לחיות
איתן, אי אפשר
לגרש אותן
להתנחלויות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/01 16:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דה ליטל פרינס

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה