בפקולטה לעצב הרבה אנשים. כולנו עברנו שם לפחות פעם בחיים. היא
שוכנת בבית נחמד לכל הדיעות, חוץ מהעובדה שקירותיו שחורים כמו
פחם. כל אחד מגיע לשם מסיבותיו שלו. הפקולטה לעצב שייכת לחוג
מדעי החיים. כמה חבל שהיא שוכנת רק באוניברסיטה של החיים.
לא היה מזיק לבר - אילן חוג כזה...

בפקולטה לעצב למדתי, שיש אנשים הרבה יותר עצובים ממני. למדתי
שמכל דבר עצוב אפשר לעשות דבר שמח.
למשל, למדתי שגם דמעות יכולות להיות יופי של תקווה. אבל כמצה
קשה היה לי לצאת החוצה מהפקולטה לעצב ולראות שההוא שיושב מולי,
שההוא שמחזיק לי את היד ושישן איתי בלילה באותה המיטה, לא יודע
מה לעשות כשהדמעות זולגות.
בטח שהוא גם לא מבין שדמעות זה תקווה.


כמה שאני מתגעגעת לימים של הפקולטה לעצב. היינו יושבים כל היום
על הדשא ועושים צחוקים. היינו מעבירים ג'וינט עבה ושמן מיד
ליד. הפקולטה לעצב נשמע לחם מקום עצוב כזה.. אני יכולה לתאר
לעצמי, אבל זה לא..
דווקא די מצחיק שם. היינו מזדיינים כמו שפנים, מעשנים כמו
קטרים.
היה כיף שם. הבעיה מתחילה בחוץ, אנשים שעברו כמה קורסים
בפקולטה לעצב, אפילו אנשים שעברו קורס מזורז בפקולטה שלנו, הם
שונים מהאנשים הרגילים. הם מרשים לעצמם להיות עצובים, להביע
רגשות בחופשיות. הם לא מסתדרים עם הרובוטים שבחוץ, עם הרובוטים
של החיים

הוא למד להתמודד איתי-  יש כדורים בחיים. 10 מ"ג של וליום
מסדרים לי את היום, וגם לו.
שיעור או שניים בפקולטה לו יזיקו לו. בעצם לאף אחד.

למדתי המון בפקולטה לעצב יותר מכל מה שלמדתי בכל בתי הספר
והפקולטות שההורים שלי שלחו אותי אליהם, יותר מכל המקומות שעלו
להורי במיטב כספם. אבל מה לעשות שגם הידע כמו כל גבר אחר
בחיים, לא נקנה בכסף, אלא רק בצער יגון וייסורים?

למדתי המון בפקולטה לעצב, בעיקר למדתי לשמוח.
אולי זו פקולטה מקולקלת,
אולי זו רק אני.