אתמול קיבלתי את המכה הראשונה.
ידעתי שזה יקרה, זה תמיד קורה - לי לפחות. למרות שבתוך תוכי
אני מעדיפה לחשוב שכולם מרגישים ככה במוקדם או במאוחר.
לא הכל שזור עלי שושנים, ובטח שלא דרכי שלי. בדרכי, שוכחים
לנקות את הזרדים.

הכאבת לי. אולי אתה לא יודע איך, ואולי אתה לא יודע בכלל - אבל
לי זה כאב. אותו כאב מר ומוכר שחוויתי יותר מידי פעמים בשביל
לזכור.
הדרך היחידה שאני זוכרת זה הסיפורים. בין אם הכתובים שלי ובין
אם הנאמרים שלך. שכן גם עם המנהג הזה התחלת, ומי יודע אם ומתי
תסיים.

נפגעתי, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות, חוץ מלשבת ולהגיד
לכולם - חוץ מלך - שנפגעתי.
אין שום דבר שאני יכולה לעשות מלבד לשבת פה ולכתוב. כמו שאני
תמיד עושה.

והעיקר, שאני לא אצטרך להתמודד עם זה. לפחות לא עכשיו.


17.7.03


את המכה השניה קיבלתי יומים לאחר מכן. אבל הלכת, אז הייתי
צריכה לחשוב הרבה בשביל להבין כמה זה היה פוגע - מה שאמרת.
לא ניסית לסתור את דבריי אפילו, פשוט הנהנת והסכמת, אבל טענת
שזה לא משנה כי אתה איתי עכשיו.
ואני חייכתי, ואתה חייכת, ומילות חנופה מתוקות עד כדי בחילה
התעופפו באוויר כמו נוצות, ואתה הרגשת הכי שמח בעולם, ואני
הלכתי אחר כך לשירותים,
בשביל לבכות.

23.7