את מורידה את הצלחות מהשולחן
במשמרת אחרונה וטסה לספרד ולפורטוגל.
כך מתחיל הסרט שאחרי הסרט הראשון בפסטיבל.

בינתיים, באוטובוס לא החלטי של צהרי שישי
אני סוגר את המלים האחרונות שלך ביומני. אתה השני
ולכן אתה לא. אחרת (לו רק ידעת כמה) לבוא.

עכשיו ירושלים מופקרת. עכשיו נפרצות המחשבות.
את יושבת בכסא מספר אחד ליד חלון ומתרחקת כמו שנים ורחובות.

אחרייך, בשבת פגשתי מישהי ילדה מאד. כתבתי עליה שסוף וגם היא
לא נשארה. רק עיניה הכחולות.

אחר כך חשבתי על המילה זכרונות ועל איך היא יכולה לתאר
מצב נפשי ולהכיל באחת רבים של יחיד מאד.

מחר הירח יהיה מלא. היום הוא ריק כמו מוסר וחסר
כמו שמך הפרטי שמתנדנד לי בין הזכרונות.