באחר צהריים מהורהר של מרכז מסחרי שומם
עצרת בעדי מבקשת עזרה שואלת בתחנה
אתה יודע אם כבר יש אוטובוסים לאילת?
וראיתי שאת עומדת בדרך לצפון ועינייך סוף כשעניתי.
ושהיתי. ואת אמרת כמו היה לך לאן להמשיך משם
שזהו, שזאת בעצם היתה השאלה.
הרכנתי לעוד רגע את הרגע ולגונת הזמן איוושה
בי משם כשדיוושתי במעלה רחוב עין זיק
בדרכי לבריכה. וחשבתי על עינייך היפות.

בעודי חותר מצד אל צד משכתי צדודית מהרגע
ההוא, ובאגף מסוים של מחשבתי החילותי מעביר חפצים
לתל אביב או לאילת, תלוי לאן הלכת.
באמצע המים הצטערתי שאיני יפה כמוך להסביר לך במהירות
שאת ואני שאיננו יחדיו זו מקריות שצריך לתקן. בבהירות
ראיתי את עינייך היפות. והמשכתי לחשוב על כך עוד כמה בריכות.

בדרך חזרה לא עברתי אצלך. את סיני עזבנו מזמן. יבינו אותי
נזיריו הגולים. גם הם מקפדים בזכרונם פסגות צלולות וים.
בדרך חזרה עצרתי אצל חברים, לקחתי ספר לקרוא.
אנחנו מארגנים כאן ערבי ספרות ואיך לעזאזל לא הזמנתי אותך
לבוא.
בדרך חזרה, בגינה, אצל חברים, ראיתי שיח שולח זרועות.
שאלתי עליו, והסבירו שסוף, אבל בלי העמוד - רק עלים, זכרונות.

סוף = soof