יושב באוטובוס, כבר עברו 40 דקות של נסיעה מעייפת. משתדל בכוח
לא להרדם, למרות שכל חמש דקות לערך העיניים נעצמות. האוטובוס
ישן והרעש מסביבי ממש כאילו אני בתוך מפעל, רעש המנוע גבוה
ומפריע להרדם וריח האבק באוויר מקשה על הנשימה, מחכה שהנסיעה
האיומה הזאת תיגמר, מתי אני כבר אגיע אליה?
ירדתי מהאוטובוס עייף והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלה, בדרך
לביתה עברתי במנהרה, לא ארוכה ולא קצרה, אך בהחלט מסריחה. קורי
עכביש בכל מקום, ושם בתוכה שכב לו אותו קבצן, כאשר מזוודה
הרוסה עם טלאי גדול בצידה הימני מתנופף ברוח, טלאי שתופס את
העין. צבעו אדום והוא די גדול. עברתי ליד אותו הקבצן והשתדלתי
שלא להעיף מבט. אפילו לא חשבתי על לזרוק איזה מטבע, שאני אעזור
לאחר?! למה? פתאום השתעל הקבצן ואני שעברתי אותו בכמה צעדים
התעלמתי והמשכתי ללכת ואז שמעתי את קולו צרוד, עייף, מתוסכל
קורא לי: "ילד, בוא רגע" אחוז בהלה המשכתי ללכת השתדלתי
להתעלם, למרות שדבר מה גרם לי לרצות להסתובב ולחזור. "ילד",
קרא שוב, ואני הסתובבתי לכיוונו, משתדל לשמור על מרחק סביר,
עניתי: "אתה מדבר אלי?", הוא היה רזה, כחוש, צבע עורו היה בהיר
כולו, היה חיוור, לא היה לו זקן ולא שפם ואף לא זיפים, פנים
נקיות כפני תינוק ועיניו כחולות, ענה לי: "כן, אתה. בוא, בוא",
מבוהל, שאלתי לרצונו והוא ענה לי "להביא לך משהו ששכחת", עברה
בי צמרמורת, שכחתי?? מה יכולתי לשכוח?! נעמד הקבצן על רגליו
והחל לגשת לכיווני, פסעתי שתי צעדים אחורה מבוהל כולי, "בוא
רגע", אמר הקבצן, ומשום מה התקרבתי, הוא התקרב לאוזני ואמר לי
"תאהב, רק תאהב", "את מה?, את מי?", הוא ענה לי בפשטות תשובה,
שלא יכלה לעלות בדעתי לפני כן ולאחר שנאמרה נראתה לי כברורה
"תאהב את העולם, ואת כל מה שאתה עושה", הסתובבתי והתחלתי ללכת
לכיוון היציאה מהמנהרה. הסתובבתי להעיף מבט ולראות אם הוא
עדיין שם, וראיתי אותו. יצאתי החוצה, התקשרתי למשטרה וסיפרתי
על מטורף ששוכב במנהרה.
יש יותר מדי מטורפים בעיר הזאת.
יצירה זו כתבתי אחרי שראיתי קבצן ברחוב שבידו שלט: "רק לאהוב"
והשאיר עלי חותם. |
