הם אומרים לי כל הזמן שאני צריכה כבר להתקדם. הם אומרים לי
שאני רגישה מידי, שאני לא מתאמצת מספיק, שאני אנוכית ושהם
אוהבים אותי.
הם לא יודעים כמה רע לי בפנים. לא יודעים עד כמה אני זרה
לעולם, זרה לעצמי. הם לא יודעים מה ההרגשה של זרות מוחלטת.
תמיד ברגעים כאלה של אי הבנה מוחלטת, אני שוכבת במיטה וחוזרת
ומשננת לעצמי את המשפט שהמצאתי: "הכי לבד זה כשאין לך אפילו את
עצמך". כמה שהמשפט הזה נכון. כמה שאני לבד. וזה לא משנה אם
אוהבים אותי או לא. זה לא כאילו חטפתי לשומר את הנשק בשביל
להכאיב למישהו, פשוט נמאס ל י לכאוב. אז החלטתי להפסיק ל י
את הכאב.
למה אני פה? אני כל הזמן שואלת אותם והם, הם עונים לי שאני פה
כדי לתקן את הסביבה שלי ושכבר עשיתי כלכך הרבה ושיניתי כלכך
הרבה.
שאני עושה טוב לאנשים. שאני עוזרת.
ואני חיה, חיה בשביל אחרים. כואבת כל יום. בוכה בלי דמעות,
לפעמים מתייפחת עם דמעות, שונאת את עצמי מבפנים, ומעבירה את
החיים לאט לאט והעולם שלי נעלם.
"הכי לבד זה שאין לך אפילו את עצמך".
תמיד אומרים לי שזה יעבור יום אחד. שאני אחיה בשביל עצמי.
ואני- הדבר הכי טוב שאני מסוגלת לעשות בשביל עצמי זה להעלם,
ואם פינוקיו היה משאיל לי את הפיה הכחולה, הייתי מבקשת שתעשה
אותי לכלום.
ואז- כשלא יהיה לי אפילו את עצמי, אני כבר לא אהיה לבד. |