איך מרגישים כשמשתגעים? האם זה תהליך? האם נולדים עם זה? ומה
באמת קורה כשמשתגעים? האם כל הפחדים והססנויות שנאגרו במשך
השנים פורצים במטר בלתי נלאה של אובדן שפיות? או- אולי לאט לאט
משתגעים יותר ויותר עד שמישהו שם לב? כמה רמות יש להשתגעות?
האם לא כולנו משוגעים? במידה זו או אחרת? האם השיגעון תלוי
באנשים אחרים? האם אני לא נחשבת משוגעת עד שמישהו שם לב לשפיות
המעורערת שלי? ואם מישהו מקנא באנשים משוגעים ורוצה להיות
משוגע, האם זהו סוג של שיגעון? סטייה? או שלב, וזה בטח יעבור?
מי מחליט מהי "שפיות"? והאם ניתן לסמוך על אבחנתו? ואולי גם
הוא משוגע הגוזר על אנשים חפים מפשע חיי נצח במקלטים ומוסדות?
אבל אם כולנו משוגעים, אולי הוא עושה עבודתו נאמנה? אולי
כולנו, בשלב זה או אחר נגיע לתהומות של אובדן דעת ושפיות? אולי
בינתיים אנחנו רק מחכים לאדם שישלח אותנו? ואולי בכלל, כיף שם,
במוסדות ומקלטים וכלאים בלבן? אולי זהו הגן עדן שכולם מדברים
עליו?
...

אני חושבת שאני משתגעת? כל מה שהיה לי, נעלם ואינו ואני תלויה
פה בין חיים אמיתיים לחיים ווירטואליים, לא יודעת מה אני ואיפה
אני ולאן אני פונה? כולם נוטשים אותי, אנשים שאהבתי, שנהניתי
לדבר איתם אבל מעולם לא אזרתי אומץ כדי, כדי להמשיך את הקשר
הלאה? ועכשיו- מה עכשיו? מאוחר מדי? זקנתי? הבדידות מנקרת
התנחלויות של שפיות והשיממון הקיומי מלקק את השאריות בהנאה,
איזה טעם יש לשיגעון? ומה הטעם, אם כבר הגענו לזה- מה הטעם??

(מה משמעות החיים אם לא אוסף של סימני שאלה)