אודי היה ילד שמנדריק. כל היום הוא היה חושב על ממתקים, ולא
סתם מחשבות של ילדים על איך לפלח סוכרייה על מקל מהקיוסק של
הגרוזיני שליד הבית-ספר, אני מדבר על מחשבות כל-כך חזקות שכבר
העיניים שלו נראו כמו שני ריבועים של שוקולד פרה, והשפתיים שלו
כמו נחשים מגומי. לארוחת עשר הוא היה מביא סנדוויצ'ים עם
סוכריות טופי של "מותר", כי אמא שלו רצתה שירזה קצת. בשיעורי
ציור עם המורה יפה הוא היה מצייר פרחים בצורה של סוכריות סודה,
שמש מעטיפות של מסטיקים של "בזוקה" ועננים בצורה של צמר גפן
מתוק. בשיעורי ספורט, כשכל הבנים רצו ארבעה סיבובים סביב
בית-ספר והבנות עשו מתיחות, אודי היה יושב ליד הסל ואוכל ארטיק
ענבים. היה לו אפילו אישור מיוחד לזה כי האחות אמרה שהוא כבר
מכור לממתקים, ואחרת הוא יכול לחטוף קריז באמצע שיעור תושב"ע,
מה שפעם קרה לו והוא אכל למורה תרצה את כל המנטוסים שהיו לה
בתיק, ואפילו שהיא ניסתה להגיד לו שאין לה שום דבר בתיק הוא
יכל להריח אותן והפך לה את התיק עד שהוא מצא אותן. אודי היה
כל-כך שמנדריק שלפעמים במסיבות כיתה היה לנו כל-כך משעמם,
שהיינו מתערבים אחד עם השני כמה מרשמלואים אודי יכול לאכול בבת
אחת, וכל פעם מחדש היינו מופתעים כמה מרשמלואים יכולים להיכנס
לבטן של אודי השמנדריק בבת אחת. בפורים אודי התחפש לצ'סטר
צ'יטה וכל היום אמר "ממממממזניייייב!", ובמתקן שהילדים של
כיתות ו' הכינו, זה שזורקים עוגה על המנהלת, הוא אכל את כל
העוגות. ולא תגידו עוגות ששווה לאכול אותן, סתם הרבה קצפת. כזה
שמנדריק הוא היה, שכשהיינו מתנדנדים על הנדנדות בהפסקה היו
צריכים לשבת מולו אני, רועי ויוחאי ושקית של פצפוצי שוקולד,
שיהיה לו תמריץ להתנדנד. בימי שישי, בקבלת שבת, היו שומעים את
הבטן שלו מקרקרת, ואני נשבע שפעם כשישבתי לידו הוא הזיל עלי
ריר, בגלל הקערה עם הסוכריות שהייתה על השולחן, וכל הזמן היה
מתלונן על זה שאין מספיק סוכריות ומרשמלואים, והיה אוכל את
הכל.
וככה אודי השמנדריק התבגר והפך לשמנדריק גדול, כל-כך גדול
שבבגרות בהיסטוריה החבאנו את כל השליפים שלנו בין הצמיגים של
אודי, ובתמורה נתנו לו שלוש קופסאות של גלידה עוגיות. גם הייתה
לו כבר חברה, אבל היא עזבה אותו אחרי כמה זמן בגלל שהיא אמרה
שאפילו באמצע ה... הוא אוכל ביסלי בטעם פלאפל. הוא גם היה קורא
לה כל הזמן "סוכריית מנטה שלי", ו"פופקורן מצופה בדבש", וזה
ממש הרגיז אותה. אחר-כך, בצבא, התחילו לו הבעיות. בטירונות הוא
עוד הצליח להסתדר, הוא הכיר איזה מישהו דרך אח שלו והוא סידר
לו כל הזמן ממתקים בחינם, אבל גם זה נגמר אחרי כמה זמן כי הוא
עבר בסיס או משהו כזה. אחר כך הוא הגיע לאיזה בסיס בצפון, ליד
הגבול שם. שמו אותו בתור נהג בוס. הוא דווקא נורא שמח, וכל פעם
כשהתחשק לו איזה כיף כף הוא היה נוסע וקונה כמה חבילות. ככה זה
נגרר לאיזה שנה ומשהו, ואודי השמנדריק כבר התקמבן עם כל הבסיס,
וכל פעם שמשה מהשלישות רצה שאודי השמנדריק יעשה בשבילו תורנות
ניקיון, הוא כבר ידע שהתעריף הוא חמש קופסאות גדולות של
ערגליות, או עשר קטנות של במבה כיפלי. ואם דורון הרס"ר לא היה
תופס אותו יוצא לאיזה "נסיעת קריז", כמו שהוא היה קורא לנסיעות
שלו, אז אולי הכל היה נראה אחרת, אבל הוא כן תפס אותו ושלחו
אותו לכלא לאיזה שלושה שבועות על עריקות. אמא שלו נשברה.
בכלא שמנדריקים לא מסתדרים, מסתבר, ואודי, כמה שהוא ניסה, לא
מצא אפילו לק של שוקולד. לא עזר לו האישור הרפואי שלו שמותר לו
פעם בשעה לאכול משהו מתוק, הוא היה מנופף בו שעות וצועק שלא
איכפת לו לאכול אפילו טוב טעם, אבל משהו, והיה מתחיל לבכות כמו
תינוק. בשלב מסוים כל מה שהוא היה מריח הריח כמו מרשמלו, הוא
אפילו התחיל איזה ריב בכלא כי חשב שמנסים להסתיר ממנו ממתקים.
בשבוע האחרון הוא כבר ממש השתגע ולא הסכים לזוז מהמיטה שלו.
הרשקו, שהיה איתו בחדר, כבר התחיל לקרוא לו מרשמלו, כי גם נהיה
לו צבע ורוד והוא כל הזמן צעק שהוא רוצה מרשמלו. בימים הבאים
הוא הפסיק לדבר ונהיה ממש ורוד, והרשקו כבר קרא לאיזה סוהר
שיראה אם הכל בסדר איתו.
בדרך למיון הוא התפרק על האלונקה, ממש נמרח ונמתח כמו מרשמלו,
והריח שלו היה מתוק כזה... הם הודיעו לאימא שלו, שהייתה בשוק
שדבר כזה יכול לקרות, ושאלו מה היא רוצה לעשות עם הגופה. היא
חשבה על זה הרבה. הציעו לה ממכון וייצמן הרבה כסף כדי לחקור את
המקרה, וגם איזה בריטי אחד שהיה לו מפעל לממתקים רצה לפתח ממנו
ממתק חדשני שלא נראה כמותו בעולם, והציע לאמא של אודי אחוזים
גדולים, אבל היא לא הסכימה. היא ידעה בדיוק מה היא תעשה עם
אודי המרשמלו. וככה, היא לקחה חתיכות מרשמלו-אודי, ושמה
בעטיפות צבעוניות, ובכל ילד שקיבל מרשמלו בקבלת שבת בבית ספר,
היא ראתה ניצוץ של אודי, והייתה מחייכת לעצמה. ומאז היו מספיק
סוכריות מרשמלו לכולם.