וכשהנייר עובר לך על היד אתה מרגיש איך כל רקמה, גיד ושריר
בגוף שלך נחתכים בהילוך איטי.
איך הם נחשפים לעולם החיצוני, נושמים את הזוהמה וסופגים אותה.
אתה רואה איך כל כדוריות הדם הקטנות האלה מחליטות להתגלות, אחת
אחת, אבל הם אף פעם לא ידממו בשטף.
זה מעביר בך צמרמורת כזאת, השערות עומדות, היא עוברת לעצבים
ואז למוח והעיניים שלך רואות, והעור שלך מרגיש, והמוח חסר
אונים.

ואז עוד פעם. נחתך. בקושי מדמם. צמרמורת.

זה לא ייגמר לעולם בקצב הזה, אתה מענה את עצמך, אבל אתה יודע
שזה לא יהרוג אותך.
אולי הייסורים יהרגו אותך, אולי, אבל לא זה.

ושוב, הנייר מחליק על עורך, תא אחרי תא, והעור נפתח, ושוב, לא
קורה כלום.

ובפעם ברביעית אתה כבר כולך רועד, על סף דמעות, זה שורף כל
כך.
החיים, החתכים, הכל. למה?
למה דווקא היא? למה דווקא נייר? למה דווקא פה?

ואתה לא יכול לעזור לעצמך, החתכים כבר התרבו, יותר מעשר,
עשרים, הרבה יותר. זה שורף, חותך. אבל היד שלך מעביר שוב את
הנייר על העור, חזק יותר, עמוק יותר.

ואז שחור, אתה עוצם את העיניים שלך. רואה חיים, רואה אנשים
שמחים, רואה תקווה.
אתה מחליט להפסיק, אתה שומט את הנייר, הוא עף לו בשקט לעבר
הרצפה, אתה אומר לעצמך שזהו, זה נגמר. החיים מתחילים מחדש. אבל
הגורל רוצה אחרת. הנייר עובר על הרגל שלך, חותך אותך הכי עמוק
שאפשר, ושוב. אתה מרגיש את אותה צמרמורת, אבל הפעם זה שונה.
החתך הזה הרג אותך. דווקא שרצית להפסיק, לחיות.