לפעמים, בשנת בצורת,
עולה לפתע ארז חזק ויציב,
שצמוד לאדמה, ולאחיו העצים,
מבין העשבים השפופים.
ואנחנו, הנודדים, שנשרטו מדרדר
ומחבריו הקוצים,
עומדים ישר וצועקים,
מחשש שמא ישליך אש בשדותינו.
האם יזרוק ארז בעצמו שלהבת?
או שאולי אנחנו פוחדים מראותו,
שנצמדת לשורשים, השותפים למים,
ולא לצמרות העצים, ולקצות הגבעולים,
שתגביה אותו מעלינו?
וגם ישליך בעצמו שלהבת,
אל לנו להיות אזובי הקיר,
כי לנו שורשים חזקים ועמוקים,
ועליהם גדלו עצי ענק,
שיצלו עלינו, ויגנו מפני האש.