אבא אמר שכדי ללמוד לשחות צריך לקפוץ ראש למים עמוקים,
למעשה אבא מעולם לא אמר, הוא פשוט תפס וזרק אותי פנימה.
בין זעקות "החוצה" לשתייה מרובה של כלור מהול במים,
הבנתי שממנו לא תבוא הישועה. גם המצופים הכתומים האלו לא
עזרו לי במיוחד.
לא הייתה שם תגלית- וגם לא הבנה עמוקה, הייתה בחירה
מידית מתוך רצון הישרדות ללמוד לצוף או לטבוע. לבחור בין
שקט לסערה. אני לא רוצה להישמע מורבידי אבל לא בטוח
שהבחירה שלי באותו היום הייתה נכונה. כשהתחלתי להשתעמם
למדתי לשחות.

בגיל שש הלכנו לים.
אבא ישר סחב אותי לעמוקים, מתחמקים ממדוזה טועה או שתיים
הגענו ישר לגלים הגדולים, בין צעקות "החוצה" לבין שתיית
מלח מהול באצות, הבנתי שממנו לא תבוא הישועה. הפעם גם
מצופים כתומים לא היו, גם לא סיפורי אגדות על
בנות ים שיובילו אותי לחוף מבטחים, הייתה קרקעית שנחבטתי
בה כשבא גל גדול במיוחד, היו קצף וסחרחורות, היה ים שעשה
בי כרצונו ובסוף פלט אותי לחוף. עד היום איני יודע אם
הבחירה שלו באותו יום הייתה נכונה. כשהתחלתי להשתעמם
למדתי לגלוש.

בגיל חמש עשרה פגשתי לראשונה את אדווה, גלים קטנים שעל
פני מים שקטים כמעט, הראשונה שהצליחה להשקיט את הסערה
שבי, ללמד אותי לאהוב מים, ואולי להושיט יד.
בין גליה לא צעקתי "החוצה" וגמעתי בשקיקה סימפטיה מהולה
באהבה ראשונית לא היה שם שיעור ללמוד, לא לקח ולא
התמודדות מול מערבולות החיים. גם לא היה שום דבר ששווה
לספר למחרת לאיש, מלבד לעצמי, למדתי לשחות
למדתי לגלוש אך מעולם לא למדתי לדעת לאן
בבוקר הצטערתי שגם לא ידעתי לבחור.

תהפוכות הגורל והחיים הפכו שוב ושוב מאדווה לגלים, סערה
מזדמנת או סופה שחלפה ושוב רגיעה. בין לבין צפתי או
שחיתי לעיתים גם גלישה, לעולם בלי לדעת מאיפה ולאן,
ללא יד מכוונה גם לא זו שלי שתדע להצביע על דרך נבחרת או
כיוון מוגדר.
הרבה מים צלחתי הרבה גם נטפו מעיניי כדי ללמוד לשחות
צריך לקפוץ ראש למים עמוקים.

כשלומדים לשחות מגלים שבצד השני יש אזור רדוד ורגוע, עם
מדרגות כניסה ויציאה, זקנים שנכנסים לאט לאט לאט,
מתרגלים לקור של המים, כשאתה קטן אתה צוחק בהביטך על
מנהגיהם המגונים, לכשתגדל תתמלא קנאה: גם אתה תחפוץ
באותה שלוות נפש, באותה יכולת לא לקפוץ, אלה להתרגל לאט
לאט לאט למים,לגלים לעומק לבחירות. או שמה לא?


יולי- לאבא