בהתחלה הוא לא שם לב שהמקום מלא באנשים. הוא ישב בחוץ, באחד
השולחנות המסודרים על המדרכה מתחת לשמשיה והתענג על הקפה הקר
שהכינה לו המלצרית שמהתחלה קראה לו "חמוד." לקפה היה קצף טוב
כזה, וחתיכות קרח קטנות שלא מפריעות לשתיה ונעים ללעוס אותן,
והוא הוגש בכוס זכוכית פשוטה כזאת, כמו שהייתה לו בבית. והוא
קרא ספר בעברית וחשב שיישב שם כל היום. אבל כשהרים לרגע עיניים
מהספר הבחין במאבטח, שבעצם ראה לפי כן כשנכנס אבל לא ממש שם לב
אליו. עכשיו הוא הסתכל על המאבטח שישב על כסא מטר וחצי או
שניים ממנו והתעסק עם הסלולרי שלו.
פאק, מה אני עושה כאן? אמר לעצמו פתאום. אני לא אמור לשבת בבתי
קפה ברחובות ראשיים באמצע היום. הוא הביט אחורה אל תוך בית
הקפה. המקום היה מלא בפנים. הוא היה היחידי שהיה לו כוח לשמש
כנראה, רק הוא והמאבטח. אבל על אף הפחד שצץ בו הוא נשאר יושב
ושותה, אולי קצת מהר יותר ממקודם, וגם כבר לא יכול היה להתרכז
בספר. אך הוא ישב ונשם, מנסה להיקשר לחוויה הזאת של הפחד ואולי
לקבל אותה כמו שמקבלים את הקיץ ואת האבק.
גם בלוס-אנג'לס חם עכשיו וגם לה חם, הוא חשב, אבל חם לה
באנגלית. הם עוד צעירים ולמרות ברית הנישואין המכריזה עליהם
כמשפחה, החליטו לא להילחץ, לא לעשות סיפור גדול מזה שכרגע הם
לא רוצים את אותם דברים. גם היא מפחדת מפיגועים, אבל ממשהו
גרנדיוזי יותר, כמו פיצוץ באחד הגשרים הגדולים, למשל. קוראים
לו יובל, וכאן אף אחד לא מבקש ממנו לומר את זה שוב חמש פעמים,
ואז: האו דו יו ספל יט?    
.it's a different alphabet  בא לו להגיד להם, ya
stoomimי-ו-ב-ל.  
הוא לא החליט כמה זמן יישאר הפעם. הביא אתו את כל מלתחת הקיץ,
עשרה ספרים ושלוש זוגות נעליים. הוא שומר על הדירה של חבר שלו
שנסע לתאילנד לכמה חודשים, משקה לו ת'עציצים ומשגיח שהחתולים
לא ישתכנו במרפסת. ההורים עיקמו פרצוף כשארז שוב שלושה ימים
אחרי שהגיע ואמר שהוא עובר לתל- אביב-"מה תעשה שם לבד בלי
בטי?" אמו אמרה. זה הצחיק אתו שאימא שלו אמצה את השם האמריקאי
שאישתו המציאה לעצמה. בארץ שמה בעצם בתיה. באמת תמיד התביישה
בשם שלה ושם נוח לה להיות בטי. הנה פרט קטן כזה- שם פרטי -
יכול לגרום לך להרגיש כל כך שייך או כל כך זר.
יובל סיים את הקפה וביקש חשבון מהמלצרית ואז שילם והתחיל ללכת
מערבה. יום ראשון פשוט, כולם  עובדים. רק אישתי ישנה עדיין,
מתכרבלת בודאי עם החתולה. היא בטח חולמת עלי ואחר כך, כשפה
יהיה ערב היא תתקשר לספר לי. זה נחמד לה, הוא יודע, להתקשר
אליו כשהיא קמה. הוא מבדר אותה בזמן שהיא מכינה קפה ושומע איך
הקול שלה משתנה עם זרימת הקפאין בדם מישנוני לערני. היא
מתגעגעת, ברור. אבל היא בטוחה מאה אחוז שממש עוד מעט הם שוב
יהיו ביחד, אפילו אם הוא חושב שהוא לא יודע. היא מכירה אותו
הרי לא מאתמול. "יש לי סבלנות, אתה עוד תחזור," והוא אומר לה
"זה בעצם יהיה שוב לעזוב כי מפה התחלתי." "זה לחזור," היא
מתקנת אותו, "לחזור אלי."  אבל הם עוד צעירים, לוקחים את הזמן,
לא נלחצים מלהיות רחוק תקופה ממושכת.
גם הוא היה ממשיך לישון. אפילו שעברו שבועיים הג'טלג עדיין
מכביד עליו. אבל הבוקר בני צלצל מהצפון בשמונה וחצי והתנצל דבר
ראשון שהוא מתקשר כל-כך מוקדם, כי בשביל מישהו בלי ילדים
ועבודה זה בטח נחשב עוד אמצע הלילה. הוא עצמו על הרגליים כבר
מזמן כי מיטל התעוררה בשש, וכשהילדה מבקשת אותו בבוקר במקום את
אימא הוא לא מוכן לוותר על הזדמנות כזאת בה הוא כל כך מבוקש.
אין דבר יפה יותר מהידיים הקטנות האלה המושטות אליך לחיבוק,
הוא אמר. ועוד הוא אמר כמה הוא שמח שיובל חזר ושהוא מקווה מאד
שבתיה תצטרף אליו בקרוב והם יתחילו כבר להביא ילדים בעצמם, כי
אין דבר טוב יותר, ואין מקום טוב לילדים כמו הארץ שלנו. אפילו
שהפרנסה לא משהו, אפילו גרועה מאד לפעמים, בוא לא נעמיד פנים.
הנה אתמול פיטרו את אישתו. אבל דווקא בגלל זה הוא חשב עליו,
והתקשר כי רצה להגיד לו לפני שישכח, שצריך בכל זאת להישאר כי
זה המקום שלנו והילדים גדלים עם עברית ועם ערכים-כאלה שהבנקים
המזדיינים כבר שכחו מזמן, אבל מילא. וגם הממשלה, ימך שם כל שר
בה, מובילה אותנו לקרשים, ממש נהייה פה מדינת העולם השלישי.
אבל מה, לפחות בצפון לא חם כל כך וגם הנוף באמת משגע, אז מתי
הוא בא לבקר? "תישאר סופשבוע, נלך לטייל. האמת זה יעשה טוב
לאישה שיהיו קצת אורחים, יסיח את דעתה מהצרות. מה אתה אומר?"
יובל אמר שבטח, אולי בסוף השבוע הקרוב ואם לא, אז בזה שבא
אחריו.

הטיילת כבר נראתה מרחוק ומעבר לה נצנוץ הגלים. אבל באמת היה חם
ויובל נכנס לנוח בסופר-פארם שהבזיק באור ניאון לבן. המזגן באמת
מקל מאוד, חשב יובל, למרות שבאופן כללי הוא היה נגד מזגנים
שהיו אשמים בהתחממות הגלובלית וגם גרמו לו לפעמים לכאב חד בצד.
הוא טייל לאט בין שורות התמרוקים והפלסטרים והגיע למדור הקיץ
בו הוצגו עשרות תכשירי הגנה מהשמש. הוא בחר באחד שהיה נראה לו,
אחד לא יקר אבל גם לא זול באופן מחשיד ששם את האפקטיביות שלו
בספק.  ואז ראה את ערמת הכפכפים. אלו היו כפכפי גומי כחולים,
כאלה שתמיד רצה כשהיה ילד אבל לא קיבל בגלל שבכל פעם שאימא או
אבא עמדו לקנות לו זוג, אחותו הגדולה החלה פתאום צועקת: מה
פתאום? לא אני לא מסכימה, אם הוא ילך עם זה אני פשוט לא אלך
יותר לביתצפר. אני לא יכולה שאח שלי יראה כמו איזה ערס! הרי
באותם ימים, הוא נזכר, הילדים שרצו להיות  תל-אביבים מגניבים
לא הרשו לעצמם (או אחד לשני) ללכת אפילו עם סנדלים, אפילו בחום
הכי גדול. כנראה זאת הייתה צורת המרד נגד הבוקיות המדהימה של
הדורות הקודמים החלוצים. בכל מקרה, הנה חזרה לארץ אפנת האצבעות
החופשיות, ומארצות הצפון דווקא. נו, ככה זה. הוא בחר לו את
הזוג הכי ערסי שמצא וחייך כשדמיין כמה תצחק אחותו כשתראה
אותם.
אחרי ששילם נעצר לרגע. הוא חלץ את הסנדלים שלבש והחליף אותם עם
הזוג החדש. נעול בכפכפים, דשדש יובל אל דלת היציאה האוטומטית,
ובזמן שעשה את הצעד הגורלי אל החום שבחוץ נפרד מהמזגן בנשימה
ותוך כדי כך עצם את עיניו. אך ברגע שנפגש פרצופו עם החום הלוהט
של הצהרים נפגשו גם עדשות משקפיו המקוררות עם החמסין, וכששב
ופתח את עיניו בעודו משלח רגל אל המדרכה, התכסו שתי העדשות
באדים ולרגע היה כעיוור. יצא שבאותו רגע ממש, כלב קטן בצבע חום
בהיר, שעייף כבר מלמצוא צל מסתור מאורה המתפשט של השמש המשנה
זוית ללא הפוגה, חצה את הכביש בריצה כדי להספיק אולי ולחמוק אל
תוך אותו מחסה קריר. יובל, שלא ראה את הכלב מחמת הערפול הרגעי,
נתקל בו ודרך בכפכף גומי על אחת מרגליו.
"אופס, סליחה," הוא אמר בטעות לכלב, ותפס חזרה את שווי משקלו.
הכלב נעצר והביט בו, הטה את ראשו הקטן שמאלה וכאילו שאל, מה
אמרת? במין חיוך ילדותי. "סליחה. אופס, זה היה בטעות," הוא חזר
על עצמו בשקט. הכלב נבח נביחה חברותית, כשכש בזנבו, התקרב אל
יובל והתיישב לידו כאילו הוא ממלא כבר מזמן את תפקיד הכלב
הנאמן. יובל משך בכתפיו והתחיל ללכת, אך הכלב גם הוא קם מיד
ויצא אחריו. יובל לא ידע מה יעשה. הכלב נראה בריא, צעיר ואפילו
הפרווה החומה נראתה נקייה ורכה. הוא בטח רעב ובודד, חשב. אבל
מה אני אעשה עם כלב? צריך להאכיל אותו ולצאת אתו וטיולים.
וצריך לאסוף לו את הקאקי. אבל גם בלוס- אנג'לס ניקיתי את הקאקי
של החתולה, מה ההבדל הגדול בעיקר עם כלב כזה קטן?  ובמילא אני
יוצא לטיולים, מה גם שנוכחותו של כלב תעזור לי מאד לשכנע את
החתולים בשכונה שימצאו להם מרפסת אחרת.
השניים המשיכו ללכת זה לצד זה, ובעוד יובל ממשיך להרהר בדבר
פנו ברחוב קטן לכיוון הבית. בגלל ששקוע היה בהרהורים, לא שם לב
בהתחלה לנעמה שהגבירה את קצב צעדיה כדי להשיג אותו וללכת
לצידו, וכשפנתה אליו ושאלה אם שלו הכלב נבהל פתאום ונעצר.
נעמה הייתה השכנה של החבר שנסע לתאילנד ועל כן גם שכנתו. היא
הייתה אישה נאה וארוכה שנתארכה עוד יותר בעזרת התלתלים הכהים
שאספה בקוקו גבוה. כבר ביום הראשון שגר בדירה הבחין בה, או
יותר נכון הרגיש שהיא מבחינה בו, בוחנת אותו בעצם,דרך חריץ
שנפתח לרגע בדלת ואז דרך חור המנעול. ובערב, כשפרק מזוודה ופתח
את תריסי המרפסת בתקווה שתבוא איזו רוח מן הים, שמע אותה תולה
כביסה שעה ארוכה ומציצה מדי פעם אל מרפסתו הצמודה לשלה.      
                                                           
                                                     
ידיה היו מלאות שקיות פלסטיק ויובל מיהר ולקח כמה מהן ממנה.
ביד שהשתחררה מהנטל, ליטפה נעמה את הכלב שקפץ על רגלה בכשכוש
זנב והתחיל מרחרח את השקיות.
"איזה מתוק. איך קוראים לו?"
"אני לא יודע, הוא מצא אותי. התחיל ללכת אחרי בבן-יהודה."
"הוא בטח רעב. יש לך משהו בשבילו?"
יובל עשה לא עם הראש. "אז בואו אלי. אני במצב רוח לשניצלים,
הוא יהיה מאושר."

"מה את אומרת? את לא רוצה אותו בעצמך אולי? הוא באמת חמוד."
שאל יובל במטבח של נעמה בזמן שהיא חתכה תפוחי אדמה והפכה
שניצלים במחבת. הכלב עוד ליקק בתאווה את צלחת הפלסטיק שהיא שמה
לו על הרצפה למרות שכבר לא נשאר בה כלום.
"הייתי רוצה. אבל אני עובדת המון והוא יהיה לבד בבית כל היום.
תראה יהיה לך כיף איתו, אתה יכול לקחת אותו לים, לפארק הירקון.
אתה לא אוהב כלבים?"
"זה לא שאני לא אוהב, אבל אף פעם לא היה לי. יש לנו חתולה כבר
שנים."
"לנו?"
"לי ולאישתי."
נעמה הטביעה את האנחה שלה בפצפוץ השמן שלתוכו זרקה את תפוחי
האדמה.
"גם אני הייתי נשואה פעם." אמרה אחרי שתיקה קצרה והדליקה
סיגריה. "במילא נראה לי שאתה צעיר מדי בשבילי." חייכה והוציאה
עשן דרך האף.
יובל חייך גם הוא ועצר את עצמו מלשאול מה קרה, אבל נעמה בכל
זאת ענתה. "סתם זה לא הסתדר, אתה יודע? היינו נורא צעירים
כשהתחתנו. התפתחנו לכיוונים שונים." היא התיישבה מולו ליד
השולחן הקטן והשעינה את הסנטר על כפות ידיה. "זה מה שהיה רוצה
שאני אגיד, בכל מקרה. האמת היא שהוא פגש סטודנטית לקולנוע
וטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב והתחיל להתפתח לכיוון שלה."
"אז הוא עובד בתעשייה?"
נעמה צחקה צחוק קצר וכיסתה את החיוך באצבעות ארוכות. " עובד
כמו חמור, הבן זונה," אמרה ושוב צחקה.

אחרי הצהרים קיבל הכלב זריקות חיסון עם ליטופים מהווטרינרית
שנעמה מצאה בשבילו בדפי זהב. וגם קיבל תעודה עם פרטים מזהים
ומקום ריק לשם. אבל אפילו שיובל כבר קנה לו גם קולר ורצועה,
עדיין לא הרגיש לגמרי בנוח עם האחריות שנפלה לחיקו, עם הכלב
שבחר בעצמו את בעליו. המצב של שניהם ביחד, פונים שוב לכיוון
הטיילת, נראה לו זמני. כי אם ככה מצא אותי אולי גם ככה יעלם לו
יום אחד, יובל חשב, אולי לא כדאי להיקשר?
אסף כבר חיכה לו בטיילת על אותו ספסל בו היו נפגשים כשהיו
מבריזים מלימודים בתיכון. הפגישה הזאת הפכה לשגרה היומית
היחידה של יובל מאז שהגיע. אסף, שגר מרחק חמש דקות הליכה מהים,
היה יושב שם כל יום עם כוס הקפה של הבוקר, טקס שהיה למעשה,
באופן אובייקטיבי, מתרחש בשעות אחר הצהרים. "אני אומר לך אחי,
שום דבר בעיר הזאת לא זז. הכל אותו דבר. מקסימום סוגרים בר
אחד, פותחים בר אחר. אבל הכל אותו זבל." לאסף כבר מזמן נשבר
מעיר הזאת ומהישראלים הכלל, כך הוא הסביר ליובל בכל פעם, אבל
לאן יעבור הוא עוד לא החליט. הוא מתכנן לעשות ברורים אבל
איכשהו לא מצליח להתעורר בשעה שבה אנשים עוד עובדים ויש מה ועם
מי לברר. "מזל שבאת אתה, עושה לי קצת חידוש בעיניים," אמר וטפח
על שכמו של יובל.
יובל הקשיב בחצי אוזן. אולי מהמקום של אסף בספסל הוא לא יכול
לראות איך הרבה בכל זאת השתנה. אולי הוא לא רואה שעוברים
בטיילת המון אנשים שלא היו פה קודם, ושהם הביאו איתם מבטאים
חדשים לעברית. פתאום זה ריגש אותו. כולם הרי חולקים את אותה
הוויה מתסכלת בגלל סעיף הסיכון שהוסף מעצם היותם חיים פה. גם
נדמה היה לו שכולם חולקים איתו את אותה תחושה כלואה של אהבה
למקום הכוללת בו זמנית רצון לפרוץ ממנו. התחשק לו לקום מיד
ולעצור מישהו, מישהו שאולי אפילו נמצא בארץ באופן לא חוקי,
לעצור אותו ולגעת, ללחוץ יד, לומר לו 'טוב שבאת! בבקשה, תרגיש
עצמך בבית!' כדי להוכיח שיש כאן עדיין הכנסת אורחים
ים-תיכונית. אבל האם מן הראוי שככה יעשה? האם יש לו את הזכות
בכלל, הוא שעוד לא החליט איפה ביתו? כשגופו באמריקה, ליבו נמצא
כאן. אבל עכשיו כשהוא פה הלב נשאר בחוף המערבי המשקיף אל
האוקיינוס הפסיפי. אז אולי, הוא חשב, התחושה הכלואה אותה קיבל
עד עכשיו בשתיקה נובעת לא רק מהפחד הישראלי אלא מאיזשהו
געגוע.
ופתאום צנח יובל אחורה אל משענת הספסל ולפניו השתרעה בתיה
שנכנסה לסלון אחרי יום עבודה  מפרך. היא מתחה רגליה וזרועותיה
אל קצות הספה הארוכה, והוא עצמו התיישב על מדרגות העץ המובילות
אל חדר השינה. הוא הביט בה שרועה באותה חליפה כחולה שאהב כי
החמיאה לכל חלקי גופה והיא חייכה אליו ופיזרה את השיער. ריח
התלתלים מילא אותו. היא הורידה לאט נעל אחר נעל ואז את
הגרביונים, ולא הסירה ממנו מבט.
"אולי אני בא to the city of angels, מי יודע? הא? מה אתה
אומר?"
הוא רצה לראות עוד מגופה, לראות עור מציץ מבעד לרוכסן שנפתח,
אך כל שנשאר משנשמע קולו של אסף הייתה שכבת הזעה הדקה על עורו
ורטט פנימי דוקר. הוא ליטף את הכלב שישב בשקט לידם והרגיש את
הגעגוע בכל סנטימטר בגופו.
"כן תבוא." הוא אמר אחרי נשימה. "בתיה תשמח לראות אותך. סיפרתי
לך שיש לנו בריכה בחצר?"
"וואלה, איזה חיים. אז מה התוכניות שלך בכלל, לכמה זמן אתה
בארץ?"
הוא כבר שמע את השאלה הזאת יותר מפעם אחת. "אני לא מבין מה
התוכניות שלך יובלי," אבא שלו אמר בשבת "מה תתחיל לחפש עבודה
פה עם המצב כמו שהוא עכשיו? זה לא לעניין שהיא תשלח לך כסף, זה
לא לעניין."
"נו, הוא רק הגיע, יוסף."
"בסדר אסתר, אבל אין לו תוכניות. זה מה שמדאיג אותי, שאין לו
תוכניות."
פעם התוכנית הייתה שבסוף ארבע שנות הלימוד של בתיה בניו-יורק
הם יחזרו לארץ, אבל אז קיבלה הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לה.
החיים בלוס-אנג'לס היו אמורים להיות טובים ונוחים, לפחות לעומת
השיגעון של מנהטן. אבל דווקא אחרי שעזבו את ניו-יורק ויכלו
ליהנות מהשמש והים וריח האפונה הריחנית בחצרות הבתים, החלו
תמונות מתל-אביב עולות בעיניי רוחו של יובל ולא מרפות ממנו.
בחיים הנוחים יותר בלוס- אנג'לס הוא לא מצא את עצמו. מהרגע
שהגיעו, בתיה התחילה עובדת ימים ארוכים והוא פרק מזוודות וסידר
את הבית. אחר כך התחיל שוחה שעות בבריכה לבדו עד שהשמש הייתה
חזקה מדי, ואז התחיל לטפל בוורדים שצמחו בגינה ולידם שתל
פטרוזיליה ונענע. הוא היה מתקשר מדי פעם לגיא, שכבר אז תכנן את
הטיול למזרח, ודרך השפופרת היה שומע את האווירה מסביב לקפה
שחור. מסביבו תמיד היה שקט. לוס-אנג'לס היא עיר שקטה. רק
הצעדים שלו רשרשו בבית, והפטפוט הבלתי פוסק מהטלוויזיה. אז
החליט שכנראה אין טעם לתכנן הרבה מראש ושאולי בשבילו זה פשוט
הזמן לחזור לארץ. הנה לאסף למשל יש המון תוכניות, אבל בעיקרן
הן תוכניות להכין תוכניות. הכל איכשהו נדחה אצלו תמיד, חשב
יובל. אבל אולי הוא צודק וזה פשוט הקצב של העיר הזאת. אולי
בשביל לזוז קדימה צריך לעבור לצפון כמו בני, או לגור בנכר, כמו
שרוצה בטי.
"נראה לי שאני אלך לחפש עבודה מחר." הוא אמר פתאום.
"צריך להביא פרנסה הביתה עכשיו כשיש משפחה, הא?" אמר אסף וליטף
את הכלב. הוא שלף את הפלאפון מהכיס והתחיל לדפדף בספר הטלפונים
שעל הצג.
"האמת שאני לא יודע מה אני אעשה אתו. אתה לא רוצה אותו בעצמך
אולי?"
"לא, מה פתאום. שערות בכל הבית, מי צריך את זה. תשמור אותו,
אתה תהיה אבא נהדר אני בטוח. יש לך עט? תרשום מספר." הוא אמר
והושיט ליובל את הפלאפון. "זה המספר של חבר טוב שלי. יש לו
חברת הכרויות באינטרנט. אתה אמור להיות גאון מחשבים כזה, לא?"
"לא."
"לא משנה, הוא כבר ידאג לך, אחי. הבחור עושה כסף טוב. ותגיד
שאסף שלח אותך."

אחרי שאסף סיים את הקפה והלך לנסות לממש את תוכניותיו, יובל
והכלב המשיכו לכיוון מלון דן, שם עבדה נעמה במשמרת השנייה. היא
הזהירה אותו מראש, כשעוד היו אצלה במרפסת, שלכלב אסור להיכנס
ללובי לפי תקנות המלון, אבל אמרה שהם מוזמנים לבקר אותה בכל
זאת כי המלון כמעט ריק במילא, תיירים מחו"ל כבר לא נראו בו
מזמן, ובעוד הצוות תחת אחריותה בוהה בקירות כל אחד בעמדתו,
נעמה יכולה להגניב את שניהם פנימה וגם אולי איזה בקבוק בירה
ולצאת אתם להפסקה.
השלושה התרווחו על כסאות נוח על סף הבריכה כאילו היו בעצמם
אורחי המלון בחופשה של סוף הקיץ. יובל ונעמה התחלקו בסיגריה.
"מרגיש כאילו הולך להיות קריר הלילה" אמרה.
"כן. זכרתי שנהיה פה קר רק לפני סוכות."
"אי אפשר כבר לדעת כלום בקשר למזג אויר. שיטפונות באירופה,
שלגים בספרד, שרב באמריקה. הלוואי שהבלגן יביא לנו גשם."
"אני זוכר שכל שנה בסוכות אבא שלי היה בונה סוכה בחצר של
הבניין עם שאר האבות מוועד הבית, ואנחנו הילדים היינו נשארים
בחצר עד הערב כדי לראות עם הסוכה תעמוד ברוח או תקרוס אל תוך
שיחי הוורדים."
"יש לך ילדים?" שאלה.
"לא. ולך?"
"לא."
יובל ליטף את הכלב וחשב שבינתיים זה מספיק. נעמה לגמה מהבירה
וחשבה שבינתיים זה מספיק.
"את רוצה?" הוא שאל.
"מה, ילדים? לא יודעת. לא בשביל זה אני מחפשת בן זוג. בשבילי
נישואים זה לא רק בשביל להביא את דור ההמשך, אתה מבין?  אולי
אני בכלל לא יהיה אימא טובה. אבא שלי אף פעם לא בנה לי סוכה.
הוא היה גר בקצה השני של השכונה ולפעמים הייתי פוגשת אותו
במכולת כשהיו שולחים אותי לקנות סיגריות או לחם.  ואז כולם היו
מלחששים והוא היה אומר 'שלום נעמה, מה שלומך? הכל בסדר בבית?'
כשהייתי קטנה הייתי רק מגמגמת שכן הכל בסדר.  אבל כשגדלתי קצת
למדתי להסתכל לו בעניים ולהגיד למה אתה שואל? אולי תבוא לראות
בעצמך, אם כל כך אכפת לך? והוא היה אומר בשקט אל תתחצפי לאבא
שלך, את שומעת? רק כשמשהו היה מסתכל הוא היה אומר כן כן, אני
אבוא, בטח, בשישי או שבת, תגידי לאימא שאני אבוא. וזהו. למדתי
להכיר את אבא שלי מהמכולת של השכונה, וכל מי שנכנס לשם בטח
הכיר אותו יותר טוב ממני."
היא הרימה עיניים מהמאפרה וראתה את יובל יושב שם ומביט בה. הוא
נזכר בחיוך שלה כשראתה אותו בפעם הראשונה, סוחב מזוודה במעלי
המדרגות, ונזכר בערבים שחלפו עליו כשלא היה לו כוח לראות אנשים
בכלל והיה נכנס בשקט לדירה וקורא את עיתוני סוף השבוע עד
שהטלפון שיצלצל. ובכל זאת, אולי בגלל אותו חיוך, היה מקשיב
בחצי אוזן למה שקורה בדירה שלה, להתהלכות שלה מחדר לחדר, לצלחת
נשברת, למשיכה באף ולקללה השקטה.
"אל תסתכל עלי ככה, יובל. אני יודעת מה עובר לך בראש עכשיו.
שלא תעז לחשוב את זה, אתה שומע? אתה חושב שאתה מבין איך יצאתי
גרושה?  זאתי, באה ממשפחה הרוסה, אין לה דוגמה מהבית של זוגיות
תקינה - שלא תעיז להסתכל עלי ככה. אני כבר למדתי פסיכולוגיה
וקראתי מליון מחקרים. ואתה יודע מה אומרים המומחים המדופלמים?
יחסים בין אנשים, נישואים או לא, זה דבר שקשה לכולם וצריך יותר
מזל משכל. לי יש יותר שכל, מה לעשות."
היא שתקה לרגע כדי לנשום. עיניה התמלאו רטיבות כשמבטם נפגש.
"סליחה," היא המשיכה "לא התכוונתי להתקיף אותך. מסכן מה אני
יורדת אליך בלי שאמרת כלום?" היא
השמיעה צחוק קצר.
"זה בסדר, באמת. אני חושב שמגיע לך כל מה שאת מבקשת."
"אני לא מבקשת. אני-כבר לא מבקשת."

כשהבירה נגמרה נעמה חזרה ללובי הממוזג ויובל, שרצה כבר מהבוקר
לרדת לחוף, התקדם לכיוון הגלים. כשנשארו רק הוא והכלב לבד
החליט שעליו לקבל את נוכחותו של זה שאימץ אותו. הוא לא יכול
הרי לספר ליובל על ילדותו, אך ברור היה לו עכשיו שהם זקוקים
אחד לשני. גם הוא בוודאי מתגעגע למשהו. אולי לעצם הרגשת
השייכות הוא מתגעגע, כמו שיובל הרגיש בלוס-אנג'לס. השניים
התיישבו על החול. השעה כבר הייתה שעת שקיעה והאוויר נשב כאילו
נשימת רווחה. השמש שינתה צבעים למולם ובעקבותיה הרקיע הנוגע
במים. יובל חלץ את כפכפי הגומי והטביע את אצבעותיו בחול.
הכלבלב מיד ניגש אל הכפכפים שנבעטו והתפזרו לפניו, נשכב על
החול והניח ראשו עליהם כמו כרית. יובל צחק, אולי בכפכפים התאהב
ולא בי! איזה חבר ישראלי מצאתי לי! רק הכרנו וכבר הוא משאיל
דברים שלי בלי לבקש רשות.
הוא חשב על המקריות של הפגישה בינהם. אולי ברגעים כאלו של
בלבול קורים הדברים הכי מהותיים. יום אחד לפני שבע שנים
התבלבלה בתיה בין בניין הפקולטה למנהל העסקים לזה של הפקולטה
למחשבים. היא נכנסה לכיתתו והתיישבה לידו בביטחון מלא, פתחה
מחברת וישרה גו וסיכלה ברך על ברך. רק כשהחל המרצה מדבר ראה
יובל שהיא מבינה פתאום שהגיעה למקום הלא נכון, וכשהסביר לה
שטעתה כנראה בדרך הביטה בו והרגשת הביטחון שבה אליה. היא חייכה
ויצאה בשקט. בסוף השיעור יובל רץ אל בניין מנהל העסקים כדי
לוודא שמצאה את כיתתה ומקומה. ולמרות שמאותו יום ועד שעזב את
הבית עם הבריכה בחצר ישנו ביחד כל לילה, יובל הבין פתאום שהוא
מתגעגע אל בתיה כבר מזמן. ומרגע שהבין זאת ראה שקצב הגלים
לפניו הולם את קצב הגעגוע הגואה בו כגל ונעצר בלחץ בחזה ומתחת
לעיניים. והוא הבין שהגעגוע נוצר בזמן שלמד לאכול את כל
ארוחותיו לבדו.
האם הוא ובתיה מתפתחים לכיוונים שונים? האם לזה נעמה התכוונה?
הוא לא ידע אבל החליט לשאול אותה. מחר הוא יתקשר וישאל אותה
לאיזה כיוון היא מתפתחת ואם יש לא מקום שם בכלל. זה לא שאין לו
סבלנות, כי דווקא יש לו, ממש כמו שיש לה, אבל אם ידע מה הכיוון
זה יעזור לו להתכוונן בעצמו. הרגשת השייכות שביניהם חשובה לו
מאוד, כך הוא יגיד לה מחר.
אבל למה מחר בעצם הרי שם עדיין בוקר? למה לא היום, עכשיו, עוד
מעט, כשהשמש תעלם לגמרי והוא יוכל להרגיש בקרירות הזאת שנעמה
דיברה עליה שבאה מוקדם מהרגיל השנה. ובקרירות הזאת ירגיש את
גופה שעדיין עטוף בוודאי בסדיני המשי. הוא ירגיש את שתי כפות
ידיה מחליקות בין זרועותיו אל גבו וגופה נצמד אליו כולו וידיה
מחבקות חזק כמו שלא עשתה כבר מזמן. אולי הוא יזכיר לה את
החיבוק החזק הזה שכיוון אותם פעם זו אל זה ואז היא תוכל
להחליט. החיבוק הזה הרי גם הוא הצעה שלה לא תוכל לסרב.
ובהתרגשות הציפייה שאפפה אותו הוא החליט שהכלב זקוק לשם כדי
שגם הוא ירגיש שייך. שם שיחגוג בכל פעם את מקריות שעל צירה
מסתובב העולם. "אופס," הוא אמר בקול. הכלב הביט אליו ושוב הטה
את ראשו שמאלה ואוזן אחת נזדקרה.  "כן קטנצ'יק," הוא אמר. "מה
אתה אומר על השם הזה? מוצא חן בעינך, אופסי?" הכלב ענה בכשכוש
קצר בזנב, אבל אז חזר ושם פרצופו על זוג הכפכפים והביט אל הים,
כאילו כל עניין השם מובן לו מאליו והוא מבקש מחברו לחוות אתו
את רגע השקיעה בשקט. ויובל, כמובן, נענה לו.