אין לי הרבה זמן, אז אשתדל לקצר ככל האפשר...
ובכן, לפני שש שנים, כשטיפסה דודה עדנה על כסא כדי להחליף
נורה, היא איבדה שווי משקל, ירדה מהפסים, צללה לארץ ושברה את
כל העצמות בגופה. לד"ר ליפשיץ לא נותר אלא לשים את כל הדודה
בתוך גבס. הוא השאיר לה פתחי כניסה ויציאה וחרכים לעיניים, וכל
השאר היה מומיה לבנה, שלא ידענו מה לעשות איתה.
כעבור חודשיים בא הד"ר, הוריד עליה פטיש 5 קילו ופוצץ את הגבס
לחתיכות, אך לא הדודה היתה בפנים אלא אחד פינטו, חסר בית בן 41
מאשדוד, שלאחרונה נוהג לפלוש לתוך גבסים. "עוד פעם אתה?", שאל
ליפשיץ. אך פינטו היה מטושטש מכדי לענות לו.
התקשרנו למשטרה לפרסם את דבר העדרה של הדודה. ביקשו אותנו לתת
פרטים ואמרנו את האמת: בת 55, מבנה גוף מלא, דוברת עברית
ועירקית, לבשה חלוק פרחוני וכפכפים, היו לה רולים בשיער וכל
עצמותיה שבורות. נראתה לאחרונה בתוך גבס. היומנאי שלח אותנו
לכל הרוחות וטרק לנו את הטלפון.  בינתיים פינטו התאושש. הוא לא
ידע לאמר איפה  עדנה, אך ביקש כוס מים. הצענו לו להתקלח
ולהחליף בגדים. כעבור שעה קלה הוא ישב איתנו לאכול והרגיש
בבית. ד"ר ליפשיץ הציע לנו להיות ריאליים- תשכחו מהדודה
ותסתפקו במה שיש.
-"מה יש?", שאלנו. ליפשיץ הניד ראשו לכיוון פינטו והפטיר:
"הנה, זה מה שיש". אנחנו אזרחים  צייתנים, לכן מילאנו את מצוות
הרופא וקיבלנו את פינטו למשפחה. לא מציאה גדולה אבל לפחות
להחליף נורה הוא יודע.

שנתיים לאחר מכן, ממש לפני ארוחת צהריים של שבת, זחל  כדורי,
בן דוד מדרגה שניה של אבא, מתחת לפורד פיאסטה כדי לסדר את
הדיפרנציאל. "10 דקות ואני חוזר", אמר כדורי, "תערכו את
השולחן". כנראה שזה היה דיפרנציאל מסובך במיוחד, או אולי
משוואה דיפרנציאלית, כי שעה שלמה הוא שכב שם ולא הראה שום סימן
שהוא הולך לצאת. לבסוף הסבלנות פקעה, שלא לדבר על הרעב- חיים,
הבן של ימימה, בעט לו ברגל וקרא: "יאללה כדורי, האוכל מתקרר",
ולאט לאט, כמו בהילוך איטי הגיח כדורי ממקום מחבואו. קודם יצאו
הרגליים, אחר כך הבטן, החזה והכתפיים. אחותי רינה, שעבדה
כמיילדת בוולפסון לא התאפקה וצעקה: "תלחצי חזק! לא לנשום! הנה
יוצא הראש!". ובאמת יצא ראש, אבל לא של כדורי אלא של אחד
מימון, מובטל בן 37 מאשקלון, שבזמן האחרון נוהג לפלוש תחת
מכוניות חונות ולבצע תיקונים יזומים. "איפה כדורי?", שאלנו. אך
הוא לא ידע על מה אנחנו מדברים. חשבנו להתקשר למשטרה אבל חששנו
שעוד פעם יטרקו לנו את הטלפון בפנים. נזכרנו בליפשיץ והתחלנו
להבין שנצטרך להסתדר בלי כדורי.  הצגנו גישה תכליתית: "תגיד
מימון", שאלנו, "האוטו בסדר?".
מה יש לדבר, לבחור היו ידי זהב. קיבלנו את מימון למשפחה. לא
מציאה גדולה אבל איזה מכונאי!
 
מאז הבנו את הפרינציפ והפסקנו להיות מופתעים. אחת לכמה זמן
מתחלף מישהו במשפחתנו במישהו  טוב ממנו. עזרא נכנס למעלית
בקומת קרקע ויוצא ממנה לוגסי בקומה 6, ניסים יורד לקנות
סיגריות וחוזר במקומו אלקובי, ציון קופץ לבריכה וצץ ממנה אחד
פוטשניק. גם אשכנזי וגם מסתכל ברצפה כל הזמן. המחליפים התקבלו
בברכה. לוגסי תיקן לנו את מכונת הכביסה, לאלקובי היה רשיון ג'
ופוטשניק כל הזמן מצא כסף ברחוב.
גן עדן? לא בדיוק: מאחר והציבור הבין שאנחנו לא משפחה יציבה,
הבנקים הפסיקו לתת הלוואות, וחנויות לא קיבלו מאיתנו צ'ק או
אשראי. רק מזומן ובלי תשלומים. מיותר לציין שאף אחד לא רצה
להכנס איתנו לשותפות עסקית או להתחתן איתנו. כמו כן, כל פעם
שבן משפחה ביצע פעולה טריוויאלית כמו סגירת תריס או שטיפת כלים
הוא פחד לטעות. ולא צריך טעות קולוסאלית, מספיקה הטעות הכי
קטנה כדי שיבוא איזה אזולאי ויחליף אותך. היה לא קל, אין ספק.
אבל העסק החמיר- בשלב הבא זה הגיע לדרגה שאנשים היו פשוט
ניגשים אלינו, מציגים את עצמם, מצביעים על בן משפחה ובלי בושה-
פשוט מציעים להדיח אותו. בדרך זו נעלם לנו דוד אלברט, סבתא
לונה ואחרים.
והכי גרוע, כבר 10 דקות, בזמן שאני מדבר איתכם, עומד איזה בן
שטרית אחד מול הקבינט המצומצם, ומציג עצמו בתור אלוף הארץ
בבורקס, ואני יודע שהמשפחה לא מחזיקים מי יודע מה מהבורקס שלי.
והוא מדבר איתם ומדבר איתם והם לאט לאט מתחילים להסתכל עלי
במבטים עוינים. עכשיו הם לוחצים ידיים...
או קיי. וכאן אני- כמו שאומרים- ממש, אבל ממש, צריך לרוץ.