את מוזגת לעצמך עוד כוסית,
ומחייכת במסתוריות.
עוד שעתיים כבר לא תהיי כאן
תשקעי בהזיות בהקיץ,
תחיי את החלום שלך.
כרטיס הטיסה כבר מחכה על השידה,
ליד מזוודה ארוזה בקפדנות
וזוג נעליים חדש מאתמול.
את מסיטה את שיערך בעדינות,
וניגשת להציץ במראה.
עוברת שוב בין כל המוזמנים
שואלת, בודקת,
מעמידה פני מתעניינת.
על השולחן מונחים זרי פרחים בתוך אגרטלים גבוהים,
מיני שוקולדים, וכמה מכתבים.
כולנו התכוננו לקראת העזיבה
הכנו עצמנו מראש
ואפילו קנינו בגדים במיוחד,
כדי שתזכרי אותנו יפים-יפים
לפני שאת עוזבת.
את שבה ומזכירה לכולם שאת עוד תחזרי
ובלב ממלמלת לעצמך שאם זה תלוי בך
זה לעולם לא יקרה
מבחינתך את עשית את זה
הצלחת במקום שכולם נכשלו
את נחשבת לכוכבת, סיפור הצלחה
הסינדרלה שלנו
יהיה קשה לוותר על כל זה
גם אם זה רק לזמן קצר
אני יושבת על הספה החומה שבסלון
נזהרת שלא להניח עליה רגלים.
את מחייכת אלי מרחוק
ושולחת נשיקה באויר
אני רק צוחקת בתגובה
אני לא כאן, אני חושבת קדימה
מה יהיה כשתעזבי?
אני אשאר לבד,
ואנסה לשווא להתחיל קשרים חדשים ודומים,
את תפספסי אירועים גדולים וחשובים בחיים של כולנו,
גם אם אני לא אלד,
ואפילו את יום ההולדת שלך נחגוג כאן לבד.
אני נזכרת בשנה שעברה
איך שהיינו קרובות קרובות,
ואפשר לראות את זה על פי השיזוף שנשאר
ולפי מברשת השיניים שלי שמחכה עוד באמבטיה
איך בילינו במרפסת
ועל רצועות חוף מבודדות
נזכרת באותו אחד שביקש לצייר אותך,
ואת סירבת בנימוס וחזרת לשכב לידי על המגבת.
אני יודעת שעכשיו זה כבר לא ככה,
אנשים משתנים,
וגם אנחנו התרחקנו
כל מה שנשאר זה ימי שישי בצהריים
במסעדה עם סלט וגבינת חלומי.
ולפעמים גם זה לא.
אני אחשוב עליך, את יודעת
גם אם את משוכנעת שיומיים אחרי שתהיי על המטוס
כולנו כבר נשכח
וניזכר אולי רק באי-מייל אחת לשבועיים.
גם את המספר של הנייד שלך את לא מחלקת
את מחפשת את החופש שלך
מנסה להתיר קשרים,לא לחזק אותם
אני קמה לחפש אותך
ומוצאת אותך רוקדת, מרחפת
עם כולם, אבל לא איתם, מעליהם
עטופה באבק כוכבים וחיוך אינסופי.
מידי פעם מישהו עוד מתקרב אליך,
מחבק חזק חזק ואומר שהוא יתגעגע,
חלק עוד מנסים לבקש שלא תעזבי.
ואת עונה לכולם בהומור ובציניות האופיינים לך.
קורה שאת עוד זורקת מבט מתעניין
אל עבר ערימת המתנות ההולכת וגדלה
זכרונות אחרונים, סימנים אחרונים לקשר,
מחלקם-זה כל מה שישאר לך.
את ניגשת הצידה, בחיוך מתנצל,
וסוקרת את המוזמנים סביבך.
נזכרת במה שהיה, או לא היה לך איתם
וחושבת על מה שכבר לא יהיה
לרגע-נדמה לי שאני רואה את החיוך שלך דועך,
אך את מיד מתעשתת וחוזרת לעצמך
ואלינו.
מישהו מציע לך סיגריה אחרונה לפני העזיבה,
את מתלבטת ומחליטה לסרב,
את מעדיפה לא לעזוב עם טעם רע בפה.
כבר מאוחר.
עוד מעט יהיה אפשר כבר לראות את השמש
מציצה מעל בית העלמין שנשקף מהגג.
את צונחת על הספה,
ספק מאושרת, ספק מסוחררת
ומשדרת לכולנו שזה הזמן לעזוב.
בזה אחר זה, בשורה מתמשכת
ניגשים כולם להיפרד בנשיקות איחולים וחיוך אחרון
ולך יש סבלנות לכולם. גם לאלה שנפרדת מהם כבר מזמן.
אני נשארת אחרונה ומתיישבת לידך
שואלת במה אפשר לעזור.
את מניחה ידך על לחיי ושולחת אותי הביתה.
את כבר תסתדרי, ואני עוד אראה אותך לפני העזיבה.
אני מנשקת אותך על הלחי, ובצוואר,
ומצמידה אותך חזק אלי בחיבוק מאמץ.
קמה לקחת את התיק שלי והחפצים,
ובדרך מכניסה עוד כמה כוסות למדיח.
את נשארת לשבת גם אחרי שהדלת כבר נסגרת מאחורי.
מביטה בבלאגן שסביבך, שאריות פרידה
בבוקר עוד יהיה לך זמן לסדר את הכל.
קמה לעבר המדרגות ורגע לפני שאת מכבה את האור
מסתכלת אחורה, מנסה לשמר את הריח והטעם והצבעים
בפעם האחרונה.
את מכבה את האור ועולה למיטה
שניה לפני שהעיניים נעצמות את מבחינה בכרטיס שעל השידה
את מחייכת לעצמך ושוקעת בחלומות
ורק ממלמלת 'להתראות'.
"ולפעמים החגיגה נגמרת,
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת שלום לכינורות
אשמורת ראשונה נושקת לשלישית
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית."
החגיגה נגמרת /נעמי שמר |