א

בלילה חלמתי שאני עף. ז'תומרת לא אני עף, אלא הציפור שעליה
הייתי. היא הייתה ענקית כזאת, סגולה עם עיניים צהובות והיא
נראתה מפחידה אבל דווקא הייתה דיי ידידותית. כל הזמן היא אמרה
לי שהיא אוהבת אותי, ובגלל שלא היה לי נעים (בכל זאת, היא
לוקחת אותי טרמפ) אמרתי לה שגם אני, אפילו שלא באמת.
בהתחלה פחדתי להסתכל למטה, אבל אחרי כמה זמן התחלתי להתרגל
לזה, ומדי פעם העפתי מבט לכיוון הפרחים שניסו לצעוק הצילו, בלי
שאף אחד ישמע. ניסיתי לשכנע את הציפור שנרד למטה ונלך להציל
אותם אבל היא אמרה שאין זמן ושחייבים למהר אל נקודת הסיום כי
היא פשוט מוכרחה לנצח את החסידה הפוסטמה שכולם אוהבים. אמרתי
לה: "זה רק משחק", היא אמרה שעדיין המטרה היא לנצח. ואז קפצתי.
אני לא יודע למה. פשוט קפצתי. היו איזה עשר דקות שהייתי
באוויר, הרגשה מדהימה. כאילו השארת למעלה ולמטה את כל מה שרע
ומגעיל ונתקעת באמצע. איפה שאין פחד ואין אומץ, ואין שחור או
לבן או בכלל, והדבר היחיד שאתה יודע באותו רגע זה שלרגע הזה
מתכוונים כשאומרים חופש.
ואז נחתתי. אחרי ריחוף כזה היה צפוי שתהיה לי נחיתה רכה, יפה
כזאת. שומדבר. בום- בבת אחת אתה פתאום על הריצפה, מוקף פרחים
מכוערים. אף פעם לא חשבתי שפרח יכול להיות מכוער כל כך... דיי
ריחמתי עליהם, אבל יותר היה לי חשוב למצוא איך להגיע הבייתה.
קמתי והתחלתי ללכת.



ב

אחרי איזה שמונה ימים שהלכתי כבר התחיל להיות לי משעמם. בסך
הכל מדבר צהוב, בלי שומדבר ואף אחד לדבר איתו... למה באתי
לכאן? כשאתה הולך כל כך הרבה זמן אתה מתחיל לעשות חשבונות נפש,
ולא תמיד זה טוב בשבילך.
ביום התשיעי הגעתי לשדה תעופה. מדבר, מדבר, מדבר, פתאום שדה
תעופה. לך תבין.
נכנסתי לשדה תעופה ריק מאנשים. במקום היו רק שני טייסים, דיילת
ומטוס. איך שנכנסתי, הדיילת (שנראתה לא רע) אמרה לי שהם מחכים
לי כבר יומיים ושאני מאחר. לא הבנתי מה בדיוק קורה פה אבל בשלב
הזה כבר הבנתי שאין טעם לשאול שאלות. חייכתי ונכנסתי למטוס.
אני חושב שטסנו חמש שעות, או חמש דקות, הכל היה מאוד מבולבל.
בסוף הם נתנו לי מצנח וחיכו שאני אצנח. הסתכלתי למטה וכל מה
שראיתי  הי ים. "כאן?" שאלתי את הדיילת, היא הנהנה ואני החלטתי
שאין לי מה להפסיד. שתי שניות לפני שנחתתי לתוך המים, כריש
ענקי הגיע מתחתיי פתח את הפה המפחיד שלו והופ, אני בפנים.



ג

ברגע שפתחתי את העיניים הייתי בטוח שאני מת. מצאתי את עצמי
באיזה אי טרופי שמסביבו הים כחול כחול ומסביבי יש רקדניות יפות
ואוכל. הרבה אוכל. פתאום כשראיתי את כל האוכל, נזכרתי שכבר כמה
ימים שלא אכלתי. רציתי להתנפל על האוכל אבל אז ניגשה אליי איזה
מישהי שנראתה דיי מוכרת. "אני רואה שהצלחת להגיע". לא עניתי
לה. " אתה עוד כועס?" היא שאלה בקול ילדותי. ואז נזכרתי בה...
"אני לא יודע" עניתי, והיא הלכה. רציתי לצעוק אחריה שלא תעזוב
אותי שוב, אבל משהו אמר לי לשתוק. לשתוק ולכאוב ו... כן, אני
מודה, באותו רגע בכיתי. בדיוק ברגע שהתחלתי לבכות, ראיתי איך
עטיפות של שוקולד שפעם אכלנו ביחד מתעופפות סביבי, סוטרות
ומלטפות שוב ושוב, ואני לא יודע מה לחשוב. בסוף אני מצליח
לתפוס את אחת העטיפות, ומגלה שנשארה עוד קובייה אחת. אני מכניס
אותה לפה, ובולע.



ד

אני לא יודע איך או למה, אבל אני נמצא בתוך שעון, שיש בו רק
מחוג אחד. המחוג נמצא איפה שהוא בין אחת עשרה לשתים עשרה ולרגע
אני לא יודע מה קורה ומי אני ולמה, אבל אז הכל חוזר אליי, ואני
נתקף תחושה מוזרה שברגע שהמחוג מגיע לשתים עשרה, משהו חשוב
יקרה לי. אני מחליט לעצור ולחכות. פתאום, משומקום, היא מגיעה.
"עדיין כועס?" היא שואלת בקול הילדותי הזה, המתוק. אני מחליט
שהפעם אני לא נותן לה ללכת, אני חייב לעשות משהו. "פחות". היא
מחייכת אליי, ובאותו רגע אני מבין הכל. היא מתקרבת אליי, ואני
מחליט שהגיע הזמן. "אני אוהב או..."
מאוחר מדי. המחוג הגיע לשתים עשרה.



ה

הגוף שלי קל, ויש לי הרגשה טובה בבטן. אני פותח את העיניים
ומוצא את עצמי שוחה לידה. אני מתחיל לשחות לקראתה, וככל שאני
מתקרב היא מתרחקת יותר ויותר. ההרגשה הטובה נעלמת, ובמקומה בא
פחד. ואז באה מערבולת ושנינו שוקעים עמוק, עמוק, עמוק... ככל
שאני שוקע עמוק יותר, הזרמים נעשים דומים לליטופים.



ו

כשאני סופסוף מתעורר אני מוצא את עצמי במיטה לידה. הליטופים
שקודם היו שייכים לזרמים נעשים עכשיו חלק מהיד שלה, וסופסוף
אני באמת יודע. ואני אוהב. וטוב לי.