היא שוכבת במיטה ונושכת את השפתיים, מסתכלת אל התקרה הלבנה,
הדמעות מתחילות לרדת מחליקות בצידי הפנים ונספגות בסדין.
היא לא מסוגלת להתרכז, כל המחשבות מסתחררות לה בראש, היא רוצה
לישון, לברוח.
הוא יושב על השטיח זורק את הכדור לקיר ותופס חזרה, הוא מצטער
על כל רגע, הוא רוצה לחבק אותה עכשיו, להגיד לה שהוא תמיד שם,
והוא לא יברח.
הוא מנסה לדמיין את העתיד, העתיד הזה נראה רחוק מידי, שונה
מידי בשבילו, הוא מעדיף לשקוע במחשבות על משהו אחר, זה סיוט,
הוא עוד מעט יתעורר.
היא קמה ורוחצת את הפנים, מסתכלת במראה ומלטפת בעדינות את
הבטן, מה יש שם בפנים? שוב הדמעות עולות לה לאט כמו גוש בגרון,
היא מדחיקה אותן פנימה, כלום לא קרה.
היא הולכת לבית הספר, ברחוב שקט של בוקר והאוויר נקי ורענן,
בוקר.
השקט הזה משאיר יותר מידי מקום למחשבות, היא מתעבת את השקט
הזה, ממש שונאת אותו.
הוא שותה קפה, היד רועדת קצת.
הוא יוצא מהמטבח הקטן והולך לכיוון התחנה, האוטובוס מתקרב, הוא
עולה עליו ומתיישב לבדו על אחד המושבים.
האוטובוס כמעט ריק, המזגן החורק משמיע קולות מרגיזים, הוא
מתעצבן, ידו מתופפת על הרגל קצב קליל שנקלט במוחו, תמונה של
תינוק עדיין מנקרת בו, שתעלם כבר, רוצה למות.
לא, הוא לא רוצה למות, אני צריך להיות שם בשבילה, המחשבה הזאת
חזקה יותר, היא מחזקת אותו.
היא מגיעה לבית הספר, רואה אותו מרחוק, רוצה לרוץ אליו, היא
מפחדת.
ואם הוא יעזוב אותה? היא לא רוצה תינוק.
למה זה היה חייב לקרות, שוב הדמעות, די שיפסיקו.
הוא רואה אותה, מתקרב אליה בצעדים איטיים ופורש את ידיו
לעברה.
היא נופלת אל תוך ידיו הפרושות נותנת לו לעטוף אותה.
הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, לפחות ככה נדמה לה.
הוא רואה את הדמעה הקטנה שמציצה לה מתוך העין, הוא שולח יד
ומנגב אותה בעדינות ומנשק קלות על עיניה.
היא רוצה להגיד לו הכל, היא רוצה לחזור אחורה, היא רוצה להיבלע
בתוכו, לתת לו לפחד בשביל שניהם, זה לא הוגן כלפיו.
היא מביטה בו, בפניו היפות, רואה את הדאגה והפחד בהן, הוא בסך
הכל ילד, רק ילד, גם היא רק ילדה.
הוא מביט עליה, כמה הוא אוהב אותה, אם רק ידעה, הוא רואה כמה
היא מפחדת, הוא מרגיש את הרעידה הקלה של גופה, הוא רוצה להגן
עליה, היא כל כך עדינה.
הם שניהם הולכים להם בשביל שמוביל לבית הספר, הם שניהם וכל אחד
לחוד, שקוע בעצמו במחשבות שלו, רק הפחד משותף לשניהם.
היא מרימה אליו את עיניה, הן עדיין לחות מעט, אתה לא תעזוב
אותי נכון? היא שואלת בקול חלש, חלש מידי, הוא הסתכל אליה במבט
כואב, את בכלל יכולה לחשוב ככה? ענה.
היא לא רוצה להגיד לו שהיא רוצה תשובה מוחלטת, היא ידעה שהוא
יפגע, לברוח.
הם ממשיכים ללכת בשתיקה, שתיקה שנמשכה כל היום, הפחד משתק.
הוא חושבת על זה בכל מקום, הוא גדל בתוכה, הוא שלה.
היא רצתה להגיד לו שיברח, שיעזוב, מה הוא צריך את זה עכשיו.
אין לה אומץ, היא ממשיכה למלמל אליו חצאי מילים ולבכות, והוא
ממשיך לעמוד שם לידה, תמיד שם עד הסוף המר, כמה שהיא אוהבת
אותו עכשיו, איזה מזל שיש לה אותו, כמה חבל שיש לו אותה.
אמרו לו שיברח, שהוא לא צריך את זה עכשיו, אתה ילד הם  אמרו,
אני רק ילד הוא אומר לעצמו, אבל אני לא אברח, לא, אני אוהב
אותה.
היא מתעלמת, נמאס לה לפחד, היא מדמיינת שזה בכלל לא קרה, הכל
חלום, סיוט ליתר דיוק.
הוא בא אליה יום אחד, מחזיק ביד דף, הפלות כתוב עליו, היא
מסתכלת עליו במבט חלול, אני לא מסוגלת היא לוחשת, זה רצח.
את חייבת, אנחנו חייבים, זה טירוף, אנחנו לא יכולים לגדל
תינוק.
הדמעות התחילות לרדת, ארבע עיניים והמון דמעות שיורדות מהן,
היא נצמדת עליו, הדמעות נספגות בחולצה שלו, בעור שלו.
הוא מסתכל עליה ככה מבין הדמעות, מניחה את ראשה עליו, מרגיש את
הדמעות שלה נוגעות בעורו והן צורבות אותו, הלוואי שתהיה
מאושרת.
הם הולכים על שביל האבנים שמוביל אל הבניין הלבן והגדול.
הוא מחבק אותה ביד אחת.
היא נכנסת פנימה לחדר אחרי הרופא, והוא יודע שהכל נגמר ובעצם
בכלל לא התחיל, הסיוט הסתיים, והוא מקווה שעכשיו לא יתחיל אחד
חדש.
היא יוצאת מהחדר, פניה רטובות מדמעות, נגמר היא לוחשת, נגמר
הוא עונה.
והם הולכים חזרה הביתה, כאילו נולדו מחדש ובמקום תינוק, חיוך
קטן שוב נולד.