שפשפתי עיניים ויצאתי מהמיטה עם פיג'מה של דובוני אכפת לי.
זחלתי דרך החור בקיר שנוצר (בטעות) בגלל כדור הבאולינג של אבא
והכלב הכי חזק בעולם, פיצי שלי. נראה קטן אבל יש לו כוחות
עצומים, הוא הצליח לשבור קיר גבס כמו גדול. אז כמו שאמרתי,
זחלתי דרך החור והגעתי לחדר של אח שלי, החייל. לחדר שלו יש
חלון שמוביל ישר לענפים של עץ הפקאן שלנו והופס, אני בגינה.
אמא ואבא עדיין ישנים, חשבתי, יש לי עוד זמן לטפס על העץ
ולהוריד קצת אגוזים ואת מוישה, דובי המחמד שלי. החבאתי אותו
אתמול כשעליתי על העץ לקחת אגוזים בשביל העוגה של אמא. ידעתי
שיהיה לי קשה להוציא אותו מהבית באמצע הלילה בלי לעשות רעש, כי
הוא די פטפטן ולא ממש מקשיב כשמסמנים לו "שושו" עם האצבע על
הפה. כדי שהוא ישתוק חייבים להושיב אותו בצד, בלי לגעת בו ובלי
להתייחס אליו בכלל, עד שהוא נרדם.
ירדתי מעץ עם מוישה ועם קצת צידה לדרך. עכשיו, כשכבר מתחיל
להיות אור בחוץ, אני יכולה לצאת מהגינה ולא לדאוג שאיזה איש רע
יציע לי סוכריות או משהו. הלכתי לכיוון הגן, זתומרת, לבית של
אסנת. היא גרה ממש ממש קרוב ל"גן סימה" ותמיד כשהיא אוספת אותי
משם היא מצביעה לי על הבית שלה ומראה לי את המרפסת עם העציצים.
היא היחידה בכל הבניין שיש לה עציצים, וגם חיות. אמא אומרת שזה
בגלל שהיא מאוד אימהית ומתאים לה לטפל בדברים וכאלה. בינתיים
היא מטפלת בי, אבל רק עד שאמא חוזרת מהעבודה ואומרת לה להתראות
עם חיוך.
ואז, כשאסנת יוצאת מהדלת החיוך של אמא מתהפך והיא מתחילה
להתרגז עלי שכל הצעצועים שלי מפוזרים בכל הבית ושהפטפוטים של
מוישה עושים לה כאב ראש. פעם אחת הייתי נורא אמיצה ואחרי שהיא
צעקה עלי אמרתי לאמא משהו לא יפה. אמא אומרת שבמקרים כאלה זה
נחשב "חוצפנית", למרות שלי זה נראה יותר כמו "אמיצה"... הרי
"אמיץ" זה מישהו שפוחד נורא לעשות משהו ואז מתגבר על הפחד שלו,
ואני נורא פחדתי להגיד לאמא מה שאמרתי. אם אתם סקרנים לדעת מה
אמרתי, אז אני אספר לכם. אמרתי לה שאסנת מטפלת בי הרבה יותר
טוב מאמא, שרק מתרגזת עלי כל היום. למשל, כשאסנת לוקחת אותי
מהגן היא נותנת לי חיבוק גדול ואמא בקושי נותנת לי פעם במלא
זמן נשיקת לילה-טוב. אמא כעסה נורא נורא נורא ואמרה שאם אני
רוצה אז אסנת יכולה להיות אמא שלי.
לאסנת אין ילדים. שאלתי אותה פעם אחת למה, והיא ענתה לי שילדים
זה ברכה (משפט שאמא שלי בחיים לא היתה אומרת, נראה לי לפחות)
אבל אותה אלוהים לא בירך. כשהיא אמרה את זה היתה לה הבעה ממש
עצובה על הפרצוף, כאילו היא עומדת לבכות... ממש ריחמתי עליה
וקצת לא היה לי נעים ששאלתי, זה היה די מביך ולא ידעתי מה
לעשות. אז נתתי לה יד ואיחלתי לה שאלוהים יברך אותה אבל היא
אמרה שזה לא יקרה לעולם.
הגעתי לכניסה לבניין שלה ואז ראיתי את כל הכפתורים האלה של
האינטרקום. פתאום אמרתי לי בראש, ילדה, את ממש ממש דפוקה. איך
בדיוק תכננת לברוח מהבית ולגור אצל אסנת אם בכלל את לא יודעת
על איזה כפתור ללחוץ כדי שאסנת תענה לך? ניסיתי ללחוץ על
הכפתור הכי תחתון (לשאר הכפתורים לא הגעתי) ושאלתי אם זה הבית
של אסנת אבל ענה לי רק איזה בן אחד שנשמע בגיל של אח שלי. הוא
נשמע ישנוני כזה ואמר לי שאין פה אסנת וניתק לפני שהספקתי
לשאול אותו איך אני אמורה לצלצל לאסנת. אחרי זה שניסיתי שוב
לזמזם לו הוא לא ענה.
החלטתי לחכות עד אחרי שהגן שלי נגמר, שאסנת תצא מהבית לקחת
אותי ואז היא תראה אותי ככה עם הפיג'מה ותיקח אותי אליה הביתה.
חיכיתי המוווון זמן, מלנתלפים שעות, ואכלתי את כל האגוזים
ואפילו שיחקתי קצת עם מוישה עד שהילד של העיתונים בא לשים
עיתונים בתיבות דואר. הוא די התפלא לראות אותי שם, אני חושבת,
אבל הוא לא אמר לי כלום. חיכיתי עור מלא מלא מלא זמן ואז ראיתי
את אסנת בחלוק יוצאת מהדלת של הבניין. ידעתי שזה לא מתי שנגמר
לי הגן כי היא לבשה חלוק ובדרך כלל היא לובשת מכנסיים וחולצה
לקחת אותי. היא אמרה שעשיתי לה הפתעת בוקר והעלתה אותי אליה
לאכול ארוחת בוקר.
כשהתיישבתי ליד השולחן היא התחילה לחקור אותי למה אני אצלה
ושעוד מעט אני בכלל צריכה ללכת לגן עם אמא. אז אמרתי לה שאמא
ממש לא היתה נחמדה אלי אתמול ולא חייכה כמו שהיא מחייכת לה,
לאסנת. אמא איחרה מהעבודה אז אבא הכין לי ארוחת ערב ובטעות הוא
הביא לי כלים רגילים ולא מפלסטיק עם הציורים של מיקי מאוס...
אני אפילו אמרתי לו שאני רוצה את הכלים שלי אבל הוא לא ממש
התייחס, אז פשוט אכלתי את האוכל המלוח שלו (הוא שם טונה מלח)
ובטעות שברתי את הכוס כשרציתי למזוג לי מיץ פטל. כמו שאמרתי
אמא באה הביתה מאוחר כשכבר היה חושך בחוץ והיא ראתה את הכוס
ונורא התעצבנה עלי. אסנת אמרה שזו לא סיבה להדאיג את אמא, כי
אמא בטח תקום בבוקר ולא תמצא אותי במיטה והיא ממש תדאג. ואז
היא שאלה למה באתי אליה ואז אמרתי לה שפעם אמא אמרה שאם אני
רוצה אסנת יכולה להיות אמא שלי במקומה. גם ידעתי שלאסנת אין
ילדים כי אלוהים לא בירך אותה וחשבתי שאני פשוט אהיה הילדה של
אסנת במקום של אמא ואז כולם ישמחו.
אסנת נתנה לי חיבוק גדולה ונשיקה על המצח ואז היא השאירה אותי
במטבח והלכה לחדר שלה לצלצל לאמא להגיד לה שאני אצלה ושלא
תדאג. היא לא סגרה את הדלת, אז שמעתי אותה מסבירה לאמא שאני
ילדה טובה בסך הכל ושלא חשבתי שזה ידאיג את אמא, וכל מיני כאלה
דברים. ואז אסנת חזרה מהחדר שלה עם איזו חולצה שלי שפעם שכחתי
אצלה ואמרה שאמא אמרה שאסנת תביא אותי ישר לגן ושאני אלבש את
המכנסיים של הפ'יגמה, כי עליהם אין דובונים, עם החולצה ששכחתי
אצל אסנת. היא אמרה שאמא תבוא לאסוף אותי מהגן ולא היא, וכשהיא
נתנה לי את החולצה הרחתי אותה והיה לה את הריח-של-אסנת. קצת
הצטערתי שאני צריכה לחזור הביתה לאמא שיש לה עוד ילד אחד חוץ
ממני, ולהשאיר פה את אסנת שהיא לא אמא, והיא לא תוכל אף פעם
להיות אמא, כי אלוהים לא בירך אותה.