אני חותך, מרתך, דופק
על ברזלים, גיצים עפים סביבי
- גי דה מופסן אולי היה מתאר אותי כוולקן -
אבל את לא מבחינה בי -
קיומי אינו עובר את מסך מסנני הקרינה
של משקפי המעצבים שלך, שקנית בלונדון
את אפילו לא רואה אותי.

אני מחזיק פטיש ביד ימין ומפסלת ביד שמאל
והולם באבן, מעצב אותה, קודח דרכה
אבל אני לא יכול לעבור את המחיצה
שגרבוני המשי שלך מציבים בפניי

ואני
שובר קירות, סוחב רהיטים כבדים בשמש,
- אולי העברתי לך את הדירה -
עם חיוך ועם קללות-פועלים
ואני מזיע,
אני צריך לעבוד קשה בשביל בירת-מוצאי-השבת שלי
אבל אפך מורגל בניחוחות שיש להם שמות
איטלקיים, יפניים, צרפתיים,
ואני אפילו לא יודע איך נראה מטוס מבפנים
ואת תחייכי אלי בנימוס,
אולי אפילו בלבביות, כשאהיה שנון מעל המצופה ממעמדי
אבל לעולם לא תראי בי את הגבר
שיכול היה לעשות אותך מאושרת -
אם היה לך קצת פחות כסף.