"יש לי שאלה!" קראה פתאום משום מקום המוכרת, בדיוק באותו הרגע
שממש יצאתי מהחנות, איך אנשים מצליחים לעשות את זה? לקרוא לך
בדיוק אחרי שכבר הלכת. "רוצה סוכריה?" דווקא לשאלה מסוג זה לא
ציפיתי, הנחתי שהיא תשאל משהו בנושא העודף, אולי בעניין המוצר
שרכשתי, אבל סוכריה? מה קורה לעולם?!? ואז התחלתי לחשוב: אולי
משהו פה לא בסדר? מה פתאום שמוכרת בחנות לכלי בית תציע לי
סוכריה? היא עד כדי כך בודדה שהיא מציעה לי סוכריה כדי שאשאר?
היא כנראה ממש נואשת...
החלטתי להיענות להצעתה, בכל זאת היא נראתה קצת מסכנה, גם לה
מגיעה תשומת לב...
כשאני אזדקן, אני בטוחה שארצה  לקבל יחס מאנשים ולא ארצה
שיתעלמו ממני, והרי החיים הם כמו בומרנג, תמיד חוזרים אליך אז
אולי כדאי להתחיל להיות נחמדה כבר עכשיו-אולי אני אצבור נקודות
זכות...
חזרתי אל תוך החנות, המוכרת חייכה והחלה מחפשת במגירות הדלפק
במרץ, לאחר מספר שניות היא הגישה לי סוכריה על מקל שנראתה
בניסוח עדין קצת ישנה. עכשיו הייתה לי בעיה חדשה, האם לאכול את
הדבר המוזר והמרקיב שבידי? פחדתי שהיא תיעלב אם אתחרט בייחוד
לאור העובדה שטרחתי לחזור אל החנות. לאחר התחבטות קלה , החלטתי
לנסות, לטעום את הסוכריה מהמאה שעברה ולקוות לטוב.
בינתיים פתחה האישה בשיחה מחודשת, "בת כמה את, ילדתי?" ילדתי??
אני הילדה שלך? לא תודה, אבא ואמא אומנם לא משהו, אבל כרגע אני
לא מחליפה, "עוד חודשיים 17" עניתי, למרות שממש התחשק לי לצאת
משם. "ומה המקצוע הראשי שלך בבית הספר?" המשיכה המוכרת לחקור,
"ביולוגיה ופיזיקה" עניתי, "יפה יפה, את יודעת גם הנכדה שלי
לומדת פיזיקה" אני ממש מאושרת, למה אנשים תמיד חושבים שהמשפחה
שלהם כל כך מעניינת אותי? אוף, נמאס לי כבר, איך אני אצא מפה?
ומה אני אעשה כדי להיפטר מהסוכריה המורעלת הזאת?
סובבתי לרגע את מבטי לכיוון דלת החנות, כאשר שמעתי לפתע קול
חבטה, החזרתי את מבטי לשולחן וראיתי את המוכרת שרועה על הרצפה
כשעיניה עצומות. איזה פחד! למה זה קורה דווקא לי? בסך הכל
ניסיתי להיות נחמדה, ומה יצא? אני עדה להתעלפות עם פוטנציאל
למוות...
מה לעזאזל עושים במצב כזה?? אוף! למה לא הקשבתי בקורס של מד"א?
טוב, עכשיו אין זמן לשטויות, התכופפתי והתייבשתי ליד המוכרת.
ראיתי שהיא עדיין נושמת, הדופק שלה אומנם היה קצת מהיר אבל הוא
היה קיים. לכן החלטתי, אני הולכת, למה לי להיות מעורבת
בהתעלפות של אישה זקנה? מה אני שירותי בריאות כללית? אז הלכתי.
בעודי הולכת ברחוב, התחלתי להרגיש לפתע סחרחורת, התחלתי לראות
את העננים מסתובבים סביבי. וואי אני מרגישה כמו בלונה פארק,
חשבתי לעצמי. אחרי מספר דקות, כבר לא הרגשתי כלום, הרגשתי שאני
מרחפת. מצאתי את עצמי בתוך ארון בגדים מוזר מאוד, יצאתי
מהארון-באופן הפיזי של הביטוי, ומצאתי את עצמי בחדר מלא בכלי
בית. הרגשתי כמו מרתה סטיוארט, היה חסר לי רק סינר. לא הבנתי
מאיפה היא הגיעה אבל באותו רגע ממש הופיעה בחדר המוכרת מהחנות.
"תודה לך!" היא אמרה בנימה צינית, "ידעתי שאי אפשר באמת לסמוך
עליך, והם עוד אמרו לי, לא לא תאמיני לנו היא ילדה טובה
אביגייל, ידעתי שלא טעיתי". מה קורה פה? איבדתי לגמרי את
שפיותי? אבל זה לא טוב! התיכנון שלי בחיים היה לא להגיע
לאברבנל לפני גיל 30 חבל, נהרסו התוכניות...
"תגידי לי את משוגעת?" טוב אז אולי זו לא הייתה השאלה הכי חכמה
באותה סיטואציה, אבל אם יש משהו אחד שלמדתי בחיי הוא שאת מה
שאמרת אתה לא יכול לקחת בחזרה. "לא, אני דווקא לא משוגעת, דעתי
צלולה לחלוטין, נשלחתי כדי להוכיח משהו ואני חושבת שהצלחתי
במשימתי, אתה לא חושב שמוליק?" זה היה עניין מאוד מוזר, כאשר
המוכרת שאלה את השאלה היא הביטה כלפי מעלה, כאילו שיש מעליה
איזה עץ שעליו נמצא החבר הדימיוני שלה או משהו, לך תבין
מוכרים.
"מי זה שמוליק? איזה משימה? מה זה פה הישרדות?" אמרתי את הכל
בקול רם? אני חייבת ללמוד לשלוט על הפה שלי, לפני שיהיה מאוחר
מדיי. "טוב תקשיבי חביבתי, את לא מבינה והזמן שלי קצר, תני לי
להסביר, אני בשליחותו של שמואל, או בקיצור שמוליק, רצינו לקחת
אותך לחללית אבל הם סוף סוף הבינו שאת לא מתאימה. נערה שמניחה
לאנשים לצידה להתעלף בלי להושיט עזרה, לא בבית ספרינו-או יותר
נכון בחלליתנו, מצטערת עבר בתור מחנכת, את יודעת איך זה עובד."
איזה קרצייה, לא סותמת את הפה לשנייה המוכרת הזאת. "בקיצור
ולעניין, פעם הבאה אם אין לך כוונות טובות אל תיקחי מאנשים
סוכריות, באפריקה יש ילדים רעבים ובסוריה יש ילדים בלי
טלוויזיה, יום נעים" עכשיו כבר ממש לא הבנתי מה קורה, הרגשתי
כאב חזק מאוד בצידו הימני של המצח, עייני נפקחו מעצמן ומצאתי
שאני עדיין עומדת ברחוב, באותו מקום במרחק כמה מטרים מהכניסה
לחנות. אני חייבת להפסיק לקחת את הכדורים, חשבתי לעצמי, הבטתי
אל תוך החנות דרך חלון הראווה, ראיתי את המוכרת משוחחת בטלפון
והחלטתי, מחר הולכים לסופר סל! עליתי על האוטובוס ונסעתי
הביתה.