את גורמת לי להרגיש טוב. אני מצטערת שרוב הפעמים שאני נפגשת
איתך אני מאבדת שליטה וצוחקת שעות ושעות, על דברים שאפילו לא
מצחיקים, ואת יושבת מולי מסתכלת בחיוך מחכה שגל הצחוק יעבור.
אז אני נרגעת.
את כל כך מזכירה לי משהו, מישהו, איזה רכיב אישיותי נאמן ויפה
שאיבדתי מזמן. זה לא ניצוץ, זה כמו מעין שבב שמכיל בתוכו
אמיתיות ייחוד ושונות, שחשבתי שאני לא אראה יותר, אבל כנראה
איכשהו זה קפץ אליך, ומצאתי אותו אצלך. ואני כל כך שמחה שכך
עשיתי.
איך זה שתמיד יש לך ריח טוב, גם אם את לובשת חולצות שחורות
ארוכות כשארבעים מעלות חום? ותמיד קר אצלך בחדר ונעים, וזה
מרגיש כמו בבית, ותמיד אני רוצה להשאר לישון ולבהות בכל מה
שתלוי לך על הקיר, ולחבק את הבובות  שלך, ולהרגיש כאילו אני
הבן אדם הכי קרוב אליך שרק הוא יכול להבין ורק לו יש את
המפתח.
ואני לא יודעת איפה את מסתובבת, את נעלמת לשעות. ואני תמיד
חושבת איפה את כבר יכולה להיות. לפעמים אני נוסעת באוטו בארבע
לפנות בוקר, ורואה אותך ברחוב הראשי הולכת עם חברה, ובא לי
לצפצף ולעשות שלום, אבל אני אף פעם לא עושה. רק יום למחרת אני
שואלת איפה היית, ואת אומרת תל אביב, והכל פתאום נראה לי כל כך
מובן, ואני מחייכת, כי טוב לי לדעת שאת בתל אביב, משתייכת
לקבוצת אנשים שאליה את שייכת.
ואני אגיד את זה שוב, את עושה לי טוב. השבב התאקלם בקלות, אני
רק מקווה שתשמרי עליו ושהוא ישמור עליך, ושלא תאבדי אותו
לעולם.
אם פעם תרצי לקפוץ לביקור, אני אשמח. את אפילו לא צריכה להתקשר
לפני.